אומנות ומציאות- ומה שביניהן- ב"ברבור שחור" סרט מטלטל, עוצמתי, שלא מניח לך גם לאחר שעזבת את אולם הקולנוע, לא עוד סרט מרהיב על רקדנית בלט ענוגה עם פסקול אלמותי אלא חשיפה מורכבת של עולם נפשי- פסיכוטי של השתקפויות ,כפילויות וקונפליקטים חיצוניים ובעיקר- פנימיים. מכיוון שקשה להכיל את כל המשמעויות שיצר הבימאי הגאון הזה, דארן ארונופסקי, בחרתי להתייחס למראה המשמשת כמוטיב וסמל מרכזי לכל אורכו של הסרט: המראה היא השתקפות, היא החלקים המודחקים של האני, היא הכפיל שבתוכנו שמייצג את הרוע כמו בסיפורי פולקלור (דופלגאנגר), שגם מתקשר לתחושת הרדיפה שחשה הגיבורה (תסמונת קפגרא). גם לדמויות המשנה יש תפקיד חשוב של שיקוף מטפורי של העולם הנפשי של נינה: החשש להידמות לאימה שויתרה על חלומה להיות בלרינה משום שגידלה אותה. הברבור השחור הוא התמימות, הילדות (חדרה של נינה מלא בבובות ודובונים) האצילות והיופי, בשעה שהברבור השחור מייצג את ההיפוך המוחלט שלו. המסע המסויט של נינה אל השלמות – שדורש שילוב בין שני הברבורים-מוביל אותה גם אל אובדנה. נינה הטוטאלית, שמזדהה באופן כל כך מוחלט עם התפקיד שעליה לגלם, מגלה יחד אתנו, הצופים השאיפה למושלמות מכילה בתוכה אבדון והרס. כמו באקספוזיציה של יצירת אומנות משובחת, רגעי הפתיחה של הסרט מכילים באופן מרוכז את המרכיבים, והסמלים שיפותחו בהמשך. הסיום, למרות שהיה צפוי, ולמרות שהוא שונה מהסיום של "אגם הברבורים" עדיין מטלטל בשל עוצמתן של הדקות האחרונות ובעיקר המשפט של נינה החותם את הסרט. הברבור השחור מתכתב עם יצירותיו של פולנסקי: "הרתיעה", "הדייר" "תינוקה של רוזמרי" ה"זבוב "של קרוננברג, "הכפיל" של דוסטוייבסקי ועם יצירותיו הקולנועיות של ארונופסקי עצמו. מדובר כאן במלאכת מחשבת של משחק (פוטרמן התאמנה בבלט במשך שנה לקראת התפקיד), בימוי, תסריט, צילום, כוראוגרפיה, ומוסיקה של המלחין הבריטי קלינט מנסל וצ'ייקובסקי , כמובן. יצירת אומנות על יצירת אומנות – אבל שתיהן עוסקות בחיים ובאנשים. |
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#