פתאום מצאתי בעצמי את הצורך לכתוב את מחשבותיי ולשלוח אותן לעולם.....

אבל מה, אני לא רוצה להסביר את עצמי בעולם האמיתי.

אז בחרתי בעולם הוירטואלי בעילום שם....

מעין "שלח לחמך" לעצמי...

כל כך הרבה דברים בעולם הזה מסעירים אותי, על כל כך הרבה דברים יש לי דעה ויש לי מה להגיב, אבל ככל שעוברות השנים, אני מוצאת בעצמי פחות ופחות נכונות להילחם על עמדותי, זה לא שאני מתביישת בהן - להיפך, אבל נגמרו לי הכוחות לריב ואיבדתי עניין בלשנות את דעתם של הסובבים אותי...

אולי פשוט איבדתי את אמונתי ביכולתי לשנות משהו בעולם.

לא נעים להודות, אבל ככל שהזמן עובר אני הופכת יותר ויותר מתנשאת... פחות ופחות מעריכה את היכולות האינטלקטואליות והרגשיות של שותפיי למין האנושי.... כמה פתאטי, הרי אני היא זו שלא מוצאת את עצמה בעולם הזה, נראה שיתר האנושות מסתדרת יפה מאוד בעולם הזה בלעדיי, אז כנראה אני היא זו שלא מבינה את העולם ולא להיפך.... הממממ

לא, כבר לא כל כך ילדה, אבל בהחלט כל כך יפה... שוב, אני בטח נשמעת מתנשאת, אבל מה לעשות, אני באמת כל כך יפה. לא יפה קלאסית, לא בובת ברבי מחרסינה אלא משהו אחר.... שידרתי מיניות עוד הרבה לפני שהבנתי מה זה, עוד בגיל שהייתי נעלבת מזה שאמרו לי את זה.

ואז היה הגיל שבו נעלבתי מהעובדה שכל מה שראו בי זה יופי - הרי אני כל כך הרבה יותר מזה.... מה, לא?

והיה לי כל כך חשוב להוכיח לעולם את הצדדים האחרים שבי, עד שבעצמי שכחתי ש - אני יפה! ואיבדתי ביטחון במראה החיצוני שלי... ועקב כך איבדתי ביטחון בנשיות שלי.... והרי מעולם לא הייתי אישה טיפוסית, תמיד נחשבתי בעיניי חבריי כאישה עם ראש של גבר.... כמה מוזר בעיניי, אני הרי לא מבינה גברים כלל וכלל, בטח שלא את צורת החשיבה שלהם.

אז מה נשאר?

היום אני לא כאן ולא שם, מרגישה שייכת ולא שייכת, יודעת שהציפיות שלי גבוהות מדיי, אבל לא מסוגלת להנמיך אותן,

כבר לא יודעת מה אני מחפשת... ואולי פשוט איבדתי את האמון שזה קיים....

כבר מזמן הבטחתי לעצמי שאני אפתח בלוג, מעין יומן בשביל עצמי.... אני לא בטוחה שהאופציה להגיב על מה שאני כותבת תמצא חן בעיניי, אבל ממילא רוב הסיכויים שאף אחד חוץ ממני לא יקרא את זה, אז מה זה משנה?

טוב, אז זה מה יש בנתיים,

נראה כמה זמן אני אתמיד בזה....

יש לי תחושה לא משהו...