יש מצב או אין מצב, שאנחנו מדברים עברית

‎6

יחסים עברית, יש מצב, אין מצב, זמן, תנועה, זרימה, הקפאה, יהדות, לך לך, מעמד הר סיני, ספור, אמנות פלסטית

20 תגובות יום ראשון, 23/1/11, 01:41

"יש מצב שתביא לי כוס מים, אחי, שמה על השיש?"

"אין מצב, שאני יקום עכשיו".

הבטויים 'יש מצב' ו'אין מצב' פשטו כמו אש בשדה קוצים, כִּלו בטויים טובים ומדויקים מהם. לא רק החבר'ה מגלגלים אותם על לשונותיהם, כולנו נדבקנו.

למה?

מה רע ב'לא היה', ב-'לא יהיה' וב- 'לא היה ולא נברא'.

למה נדבק אלינו המצב הזה. מה מסתתר מאחוריו, מנין הוא בא ולאן הוא הולך.

תגידו, מהאנגלית, ולא היא. לרגע חשבתי על NO WAY, אבל איפה, אין מצב.

הבטוי 'לא היה' הוא פועל בזמן עבר, 'לא יהיה' הוא אותו פועל, אבל בעתיד. זמן הווה בעברית, כידוע - אָיִן.

כגזרת השפה העתיקה והחכמה שלנו, גם במציאות, ההווה, למעשה, איננו קיים, או לפחות, איננו ניתן לתפיסה. תארו לכם, כל מה שמתרחש - ברגע שאנחנו קולטים אותו, כבר התרחש, כבר היה לעבר. הזמן איננו עוצר, אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים

על נסיון השוא לתפס את הזמן בזנבו, ללכד את ההווה, להקפיא את הרגע ולשמר אותו - נאבקות הפילוסופיה, הספרות ובעיקר האמנות הפלסטית.

אז מה היה לנו לבעוט בפעלים, להשליך לפח האשפה של שפת היום יום את העבר ואת העתיד ולהשתמש במקרה זה בשם מופשט. במקום בפועל – ב'מצב'.

אולי אין זה אלא נסיון של בני תמותה חסרי בטחון , להיאחז בדבר מה, להקפיא רגע, ליצור בכח איזה הווה אנושי או אולי להפוך את העברית הנעה, הזורמת, המתגלגלת מעבר לעתיד ופוסחת על זמן הווה - לשם, לסטואציה, למצב.

במקום הפעלים הזורמים, קבלנו הקפאה, מצב, מצֵבה, אנטי חיים, מוות - כמו שעושים הציור, הפסול או הצלום – המנסים לעצור את זרימת הזמן, להקפיא את הרגע, לאפשר את הלא אפשרי על ידי הקפאתו במסגרת והכנסתו לנצח - להתחרות באלוהים.

נדמה לי, שאלו לא המית לנו ניטשה את אלוהים, ואילו דבקנו עדיין בדת היהודית, דת החיים והזמן, אין מצב, שהיינו מאמצים בשפה העברית את 'יש מצב' ו'אין מצב'.

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תעבדם..." (שמות כ, 3-4 ) אנחנו מצווים בעשרת הדברות. היהדות במהותה מתנגדת להקפאה כלשהי. מראשיתה היא בוחרת בזרימה ונושאת על דגלה את החיים, את התנועה. את המעבר, את תנועת "הלך לך" – הלו מימי אברהם עִברים אנחנו (משרש ע.ב.ר) וממעמד הר סיני - שבו הוגדרנו כּעם , חובה עלינו לספר את ספור היותינו לעם, והספור (בנגוד לפסל ומסכה) הוא אמנות הזמן.

כיוון שיהודיה אני ועברית אני מדברת - לא תשמעו ממני עוד, שיש או אין מצב.

בתמונות מלמעלה למטה:

1.מצֵבה (סופו של כל מצב), גונדר - בית הקברות היהודי, אתיופיה. צלמה - באבא יאגה

2. על אם הדרך, צפון אתיופיה. לכאורה מציאות, בעצם, בדיה, כזב, הקפאת מציאות. צלום - באבא יאגה

3.בקתה בדרך, תאור מציאות - לא נכון, הקפאת חיים, הכנסתם למסגרת - מצב. צלום - באבא יאגה

ובאותו ענין, אצטט שיר שכתב שמעון רוזנברג וטרח לשלוח כתגובה

שְׁתֵי נְעָרוֹת בָּאוֹטוֹבּוּס מְדַבְּרוֹת מֵאָחוֹר כְּאִילוּ
בְּעִבְרִית, לְלֹא פֶּשֶׁר, וְנַעֲשָׂה לִי חוֹר שָׁחוֹר כְּאִילוּ
בְּאָזְנַי וּבְמֹחִי מִתְבַּלְבְּלִים הַקְּפָלִים כְּאִילוּ
שֶׁרֻסְקוּ בְּשִׁבְרֵי מִלִים כְּמוֹ הָיוּ כָּאֵלֶּה כֵּלִים כְּאִילוּ.
אָמְרָה יֵשׁ לִי דִּבּוּר מַה-זֶה חָשׁוּב לוֹמַר, כְּאִילוּ
חֲבָל עַל הַזְּמַן, הַסִּפּוּר יֵשׁ מַצָּב שֶׁנִגְמַר, כְּאִילוּ?
- אַל תִּשְׁבִי לִבְכּוֹת עָלָיו, הַסּוֹף מַזֶ-מַר כְּאִילוּ.
עִזְבִי, הַכָּל חֲוָיוֹת, כְּלוּם לֹא נִשְׁאָר כְּאִילוּ....
(אֲנִי מְמַהֵר לִרְשֹׁם בְּטֶרֶם אֶשְׁכַּח. וְלִבִּי נִכְמַר כְּאִילוּ)

יָרֵח נוֹסֵעַ מֵחַיֵּךְ לְצִדִי, עַל מִי הוּא מֵרָחֵם כְּאִילוּ,
עַל מֹחִי הַזּוֹעֵק וְלֹא מִתְנָחֵם כְּאִילוּ
בְּתוֹךְ רֹאשִׁי פָּחִית סוֹדָה מִתְפּוֹצֶצֶת כְּאִילוּ
כְּשֶׁגְבֶרֶת אַקָדֶמְיָה לְלָשׁוֹן בַּחוּץ מִתְלוֹצֶצֶת כְּאִילוּ.
טוֹבֵעַ בִּשְׁלוּלִית-הַשָׂפָה, בְּפֶה מָלֵא מָיִם כְּאִילוּ
בְּלֵב יָם, וְעֵינַי קְרוּעוֹת עַד הַשָׁמַיִם. הַצִּילוּ.

דרג את התוכן: