היי אנשים אהובים,

אז עצרתי בתקופה שהייתי הומלסית. האמת, היתה תקופה מהנה במובן שכל לילה הייתי אצל חברה אחרת ובימים עבדתי עם גוונו ואלון (האיש שלה). לראות כל יום את גוונו זה בהחלט דבר חיובי. עצם הנוכחות של שתינו באותו מקום עשתה לנו הרבה טוב. אבל מצד שני אני הייתי עסוקה בטירוף אז לא היה לי זמן אפילו לחשוב, ולהם, בתור בוסים, היה אתגר מעניין. הם מאד הבינו את הצרכים שלי, אבל לי לקח המון זמן להבין איך אני מתמודדת עם כל נפילות ההמוגלובין שהיו לי באותה תקופה. לקח לי זמן ללמוד לזהות מתי אני סתם צריכה לנוח ומתי אני פשוט צריכה לקפוץ לאיכילוב לארוחת ערפדים. גם החינוך שקיבלתי היה שאת אף אחד זה לא ממש מעניין אם אני לא מרגישה טוב, ואני חייבת להמשיך לתפקד עד שאני נופלת מהרגליים. התוצאה: יום שלם אני יושבת במשרד ונותנת תפוקה של שעתיים בקושי. האמת, גם לא היה לי בית שהרגשתי בו בנוח פשוט להישאר במהלך היום ולנוח.

הרגשתי שאני קורסת, מהעבודה לטיולי חיפוש דירה, לחברה המארחת התורנית, בין לבין עירויי דם באיכילוב וסופ"שים אצל אמא – חוויה מאתגרת בפני עצמה שגם בה אדון מתישהו בהמשך. לפחות לא קיבלתי טיפולים כימותרפיים באותה תקופה, כי הבדיקות הראו שהטיפול הניסיוני שעברתי לא מועיל וחיכיתי עד שהרופאים הרלוונטים יחזרו מחופשות סוף-אוגוסט-ומיד-אח"כ-חגי-תשרי ויחליטו על טיפול חלופי.

אני כותבת פה ומוחקת, ושוב כותבת ושוב מוחקת, אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך להמשיך. זו בעצם היתה תקופה של כמה חודשים שחטפתי סטירות אחת אחרי השנייה. אז אני אעשה פה קצת סדר:

במאי גיליתי שחזר האתגר.

סטירה #1: מזל טוב! מהיום את מאותגרת כרונית! (תודה לאל ששינו את ההגדרה מסופנית לכרונית) מה זה אומר? שזה יבוא וילך עכשיו כל החיים. כמה זמן? זה יכול להמשך ככה גם 20 שנה. טוב, מבאס, אבל לפחות ההתקדמות בתחום עצומה אז גזר הדין אינו סופי. אבל אז באה עוד אחת:

סטירה #2: חשבת פעם להביא ילדים? כן? יופי, אז תחשבי שוב. בגלל שהגורם לאתגר שלך הוא הורמונלי אנחנו בכלל בעד כריתת שחלות. מה? לא רוצה! אני די מחבבת את השחלות שלי וגם ילדים. אז לא נורא, אפשר לאמץ. דבר האונקולוגית: אבל מי יגדל לך את הילדים? אוי, תראי איזה יופי, את כבר לא הרופאה שלי :-)

סטירה #3: אבא שלי מסכים עם האונקולוגית. אבל אבא, יש לך 3 ילדים: אחת לא רוצה ילדים, אחת לא יכולה ואחד בצבא קבע (לוחם) אז איפה הביטוח שלך שהוא יחיה אחרי?? (חו"ח, אני אוהבת אותך אחי היקר ומאחלת לך חיים ארוכים ומאושרים)

ובמקביל, כדי לחסוך בעלויות (כי אני לא עובדת) אבא שלי מנסה לשכנע אותי לעבור לגור אצלו ביקנעם (מה לעזאזל איבדתי שם??) תוך שהוא מסביר לי שזה יהיה ממש לא נוח לכל הצדדים, כי אני כבר בנאדם מבוגר, אבל הם יודעים שאני נוחה ומאד מתחשבת אז הם מוכנים להקריב את הקרבן הזה למעני (...). תודה באמת. אבא, אני מאד אוהבת אותך ואת זוגתך שתחיה, אבל לא הייתי רצויה אצל אמא שלי בתקופת הטיפולים הקודמת, אז איך אני ארגיש בנוח אצלכם??

*** ההורים שלי גרושים ולכל אחד מהם פרק ב' משלו.

אז אחרי תקופה של כ-3 חודשים שבהם לא היה לי זמן לנשום (שלא לדבר על לחשוב) סוף סוף מצאתי דירה.

זה גם היה אתגר לא פשוט: במסגרת תקציב מוגבל הייתי צריכה למצוא דירה שבה לא אצטרך לטפס מדרגות, השותפים יראו כמו אנשים שאני יכולה לחיות איתם ו... לא יפחדו מהאתגר שבלגור עם מאותגרת סרטן... כן, כן, לא חשבתי בכלל על האפשרות הזאת, אבל מסתבר שזה משמעותי להרבה אנשים...

כשעברתי לביתי החדש באה הנפילה הגדולה, פתאום לא יכולתי בכלל לקום בבוקר, ואם כבר קמתי לא יכולתי בכלל להביא את עצמי לצאת מהבית לעבודה. האמת? לא הפסד גדול, גם ככה עם כל המורפיום, קנאביס וכל הבלאגן הכללי לא באמת הייתי יעילה ולפעמים אפילו על גבול המזיקה לעסק (לא הייתי מרוכזת בכלל והייתי עושה טעויות מטופשות שללא פיקוח נכון היו יכולות לעלות הרבה מאד כסף. גוונו ואלון – סחתיין על הסבלנות ואורך הרוח, אוהבת אתכם הכי בעולם).

אז החלטתי שזהו. זה לא באמת יעיל לשני הצדדים.

אלה היו 3 חודשים מאתגרים במיוחד, כמעט ולא יצאתי מהבית, וגם בבית לא עשיתי יותר מדי. תחושת הכשלון היא עצומה, הרגשתי שאת המשפט מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כתבו ממש עלי. בשלב מסויים קיבלתי הזמנה לכנס מחזור: במחשבה ראשונה: וואלה, מגניב, איזה כייף לראות את כולם ולהתעדכן. במחשבה שניה: אההם... וכשישאלו אותי מה אני עושה מה אני אגיד? כן, הייתי, כן, עשיתי, אבל עכשיו... הבחורה שקיבלה את הציון הכי גבוה בשכבה במבחן הפסיכוטכני, שאובחנה כמחוננת, מה אני אגיד? בין עבודות? הרי ממש לא בא לי להתחיל לספר על ההיסטוריה הרפואית שלי ולראות פתאום את הראש נוטה קצת לצד בתנועה של "אוי, איזה מסכנה". ושוב החיוך, ושוב להסביר שזה לא נורא כל כך ואההההההההההההההה

טוב, אז בואי נוותר.

אז אני יושבת לי בבית, מדדה בין המיטה לספה הלוך וחזור, ופתאום יש לי הרבה זמן לחשוב (בערך בזמן של הפרסומות...) ופתאום אני מבינה כל מיני דברים על ההתנהלות של ההורים שלי ואיך היא עיצבה לי את האופי. אבל מה זה עוזר לי? מה אני עושה עם המידע הזה? אני יושבת בבית, סובלת מכאבים, מרגישה רע מהטיפולים וחושבת לעצמי: "רגע, על מה לעזאזל אני נלחמת פה?" יש לי חברים מ-ד-ה-י-מ-י-ם, עליהם כבר שמעתם והם יודעים כמה אני אוהבת ומעריכה אותם, אבל מה חוצמזה? אין לי זוגיות, המשפחה? נו שויין, את התואר לא סיימתי (אני באופן כללי נוטה להתחיל דברים ולא לסיים) עבודה נורמלית אין לי, מקצוע: מתכנתת, משעמםםםםםםםם! חסכונות? לא בבית ספרנו, רק חובות. אז זאת ההבטחה הגדולה שכולם תלו בה ציפיות??

או! ציפיות! פה קבור הכלב. לצייר תמונה יפה אני יודעת, לעשות את ההורים גאים אני יודעת, אבל כל החיים אני רק רודפת אחרי מה שאני חושבת שירצה אותם, והציפיות רק עולות ועולות ועולות ועולות והבטן כבר כואבת מרב תסכול וכל החלטה שאני לוקחת מתבררת כשגויה ורגעעעעע! תעצרו את העולם אני רוצה לרדת!!!

ביום ראשון שעבר קמתי בבוקר וקבעתי תור לפסיכולוגית ועשיתי סוף סוף סידורים שדחיתי ודחיתי כי לא הייתי מסוגלת לתפקד, הרגשתי ממש טוב עם עצמי, יעילה. אבל לא יכולתי לחכות לפגישה עם הפסיכולוגית, ככה אני, קשה לי לדחות סיפוקים. אז התחלתי לכתוב את הבלוג הזה כי אני חייבת להוציא. ככה בלי שיפסיקו אותי, יש לי שלשול ריגשי מטורף!

מייקי חברתי הטובה אמרה לי היום שהפוסט הקודם עשה לה סחרחורת. היא צודקת, הסתובבתי הסתובבתי ועדיין לא הגעתי לפואנטה. מייקי, אני ממתינה לביקורת על זה. זה יגיע, אני מבטיחה, קשה לי בטירוף. יש לי תירוצים: הייתי צריכה לתת את הרקע גם למי שלא מכיר אותי. האמת, היה לי קשה לכתוב גם את זה. אני עובדת עליו כבר 11 שעות, עושה כל דבר אחר חוץ מלכתוב, אבל זה יצא, מבטיחה.

תודה לחברות שלי שמכירות אותי ולא נותנות לי לברוח מהאמת.

אני לא יודעת מתי אני אפרסם את הפוסט הבא, מחר אני עוברת עוד טיפול, מקווה שאוכל לכתוב שוב בקרוב. תשארו איתי, בפעם הבאה אני מבטיחה לעצמי לספר לכם על המשבר הגדול שגרם לי לקחת את עצמי בידיים.

אז שיהיה לי בהצלחה והרבה הרבה בריאות,

ילדה יפה.