לפני שנה הייתי בחתונה. התחתן הנכד של חברים של הורי. חברים ותיקים מהסוג שמכירים המון שנים ופעם היינו כמעט משפחה ולמרות שלא מתראים, החוטים לא נפרמים והאהבה קיימת. אומנם ב-stand by, אבל מוחשית וגדולה. 15 שנים לא נפגשנו ומזל שהנכד מתחתן, אפשר לחדש את הקשר.

הסבא של החתן היה כבר חולה נורא. ראו עליו שהוא "סוחב" לקראת החתונה של הנכד אבל ששעון החול שלו אוזל ובמהירות ושהחיים מתרוקנים מתוכו. אפשר היה לחוש במוות יושב על כתפו. מנדנד רגל על רגל, משחיז ציפורניים, מחייך וממתין. הסתכלתי לסבא הזה בעיניים, והוא ישב וליטף אותי, כמו כשהייתי קטנה. פעם, לפני שנים, הוא היה חלק מהיומיום שלי. כמעט כמו ההורים שלי. כמעט כמו משפחה. הסתכלתי עליו שם, אחרי החופה, וידעתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו מתראים. נפרדנו ואני חשבתי לעצמי – אז ככה נראה בנאדם שהולך למות. וגם חשבתי – יותר לא אראה אותו ואיזה מזל שנפרדנו. והרגשתי קצת חגיגית (או יותר נכון גורלית)  והתעצבתי נורא.

אחרי שבועיים, הייתה לוויה.  

לפני שבועיים קיבלתיSMS  מחברתי, שבעלה, גם הוא חבר שלי, מת. הוא היה חולה מספר שנים אבל עדיין היה זה אגרוף בבטן. בפעם האחרונה שנפגשנו, הוא סיפר לי על הטריאתלון שסיים בהצלחה. אני זוכרת שאז הסתכלתי עליו וחשבתי – כמה בריאות הוא מקרין. אני זוכרת שנשארתי לשבת עם חברתי בבית הקפה וליווינו אותו במבט מבעד לחלון. איך נכנס במרץ לג'יפ, בדרך לחסן את הכלבה וכמה חיות ושמחה היו בו. המחלה שלו נראתה לי אז כל כך תאורטית לנוכח העוצמה שלו. ואז-cut. ובפעם הבאה שלוחצים play- ה SMS שמודיע על הלוויה.

כשהייתי בת 14 כתבתי במחברת השירים שלי כך:

"פעם חשבתי שהמוות רחוק כמו ניו יורק או אוסטרליה. היום אפשר להגיע לשם גם בכמה שעות"

לא שידעתי באמת. אבל גיל ההתבגרות גורם לך לתובנות משונות.