כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: ברבור שחור

    1 תגובות   יום ראשון, 23/1/11, 19:28

    ''

     

    כשהייתי בן 12, לקחו את השכבה שלנו לראות את הבלט "סינדרלה". עד סוף המופע, לפחות חצי אולם ישן בשלב כזה או אחר, כולל אנוכי. השילוב של מוזיקה ללא מילים ואנשים שרוקדים בתנועות שרק הם מבינים מה המשמעות שלהן, לא התאים למח של ילד שחושב שדידי הררי מגיש את התכנית הכי איכותית ברדיו. נוסף על כך, לרוב בני האדם ממין זכר יש בגיל הזה מנגנון טבעי שמונע מהם להביע חיבה כלפי דברים שעלולים לגרום להם להפוך לבדיחה של בית הספר. בלט הוא אחד מאותם דברים, לצד בילוי מרצון עם ההורים וכל דבר ורוד.

    עברו חמש עשרה שנים וככל הידוע לי, אני עדיין לא אוהב בלט. זה לא שבאמת ניסיתי מאז לשחזר את החוויה. מה שכן למדתי לאהוב בתקופה הזו, זה קולנוע. לכאורה, מדובר במדיום שונה לחלוטין מבלט. הסיפור מועבר בשלל אמצעים ולא רק בריקוד אלם, יש קלוז-אפים וקאטים שעוזרים לשלוט במידת ההתרגשות והאדרנלין והמוזיקה הרבה יותר מגוונת. סרט לא חייב להיות עדין ומותר לעשות תנועות חריגות ששוברות את המסגרת. בלט הוא מדיום מרובע ומשעמם שאין בו שום מתח או ריגוש אמיתיים. ככה, לפחות, נדמה לפני שרואים את "ברבור שחור".

    נינה סאיירס (נטלי פורטמן) היא בלרינה שנועדה לגדולות. כשגוברות השמועות על עזיבתה הקרבה של הבלרינה הוותיקה בת' מקינטייר (וינונה ריידר), נינה יודעת שהיא רוצה להיות הכוכבת הבאה של הלהקה. תומא לירוי (ונסן קאסל) הוא במאי חריג בנופי הבלט. הוא רוצה להעלות את הקלאסיקה הכה מוכרת "אגם הברבורים", אבל בגישה שונה. במקום רקדנית אחת שתגלם את דמות הברבור הלבן הטובה והתמימה שמחכה לנסיך שיחזיר לה אהבה ואחת שתגלם את הברבור השחור המפתה והמרושע, תומא רוצה שאותה בלרינה תגלם את שתי הדמויות על אותה במה. המוניטין שלו מספיק בכדי שיהיה ברור לכולן שמי שנבחרת להפקה, אפילו לתפקיד משני, נמצאת על המסלול לרמה הגבוהה ביותר של

    עולם התרבות הקלאסית של ניו יורק.

    חרף טענותיו המוקדמות של תומא כי היא מתאימה רק כברבור לבן, הוא בוחר בנינה לתפקיד הכפול. היא מאושרת ואמא שלה (ברברה הרשי), בלרינה לשעבר, מתרגשת לא פחות. הן יודעות שנינה הפכה בזאת ליורשת הלא רשמית של בת' ושאם תצליח להרשים את הקהל ואת תומא, "אגם הברבורים" הוא רק תחילתה של קריירה מפוארת. נשמע כמו סיפור נחמד, אבל הירושה של בת' כוללת לא רק את המקום על הבמה. כמו הבלרינה הבכירה שלפניה, גם נינה חשה את הלחץ סביב העמדה הנחשבת ואיך תומא מבקש לנעוץ בה לא רק עיניים, כי אם גם איברים אחרים. רקדנית צעירה בשם לילי (מילה קוניס), רק הצטרפה ללהקה וכבר נינה חשה כיצד הטריטוריה שלה מאויימת. לילי יפה, לילי גמישה, לילי יודעת לעשות חיים. תומא כל הזמן אומר שנינה לא מספיק משוחררת, לא כמו לילי. לא כמו ברבור שחור.

    אני לא יודע אם אפשר להעביר בכתב את מה שהרגשתי בזמן הצפיה בסרט. המילה האחת שאני שלם איתה היא "מלחיץ". זה סרט מלחיץ. לא מדובר רק בלחץ על נינה להיות מושלמת ולא לצאת מהדמות אפילו לשניה. יש עליה לחץ להשתחרר ולרקוד בלי מחסומים. יש עליה לחץ להיות הילדה הטובה של אמא, אחרת אמא תשתגע. יש לחץ להיות כל כך דומיננטית, שלילי לא תוכל אפילו להתקרב לנעלי הריקוד שלה, שלא לומר למלא אותן. יש עליה לחץ לציית בעיוורון מוחלט לתומא, אבל גם להקשיב רק לעצמה ולבטל לחלוטין כל דבר שלא בא מהלב. יש עליה לחץ להסתיר את הדימומים המוזרים מהאצבעות ואת הפריחה המסתורית שמופיעה שוב ושוב על גבה.

    אנחנו חווים את כל הלחץ שמופעל על נינה מאוד מקרוב. המצלמה כמעט ואינה מתרחקת למרחק בטוח ורוב הזמן צמודה לנינה, בינות האנשים והרחשים. כשנינה חושבת שראתה השתקפות זזה מוזר, אנחנו איתה. כשהיא שומעת קולות, הם מסביבנו. היא כל הזמן מתלבטת בין דמיון למציאות והבמאי, דארן ארונופסקי, לא מספק לנו את הכלים לדעת יותר ממנה. האם לילי היא אויב או ידיד? האם אמא רוצה בטובתה, או מנסה לשלוט בנינה כמו בבובה על חוט? האם תומא מחזר אחר נינה כי הוא מעוניין בה, או שזו פשוט דרכו האקסצנטרית להוציא ממנה את ההופעה הרצויה? הסרט מכניס אותנו לראשה של בחורה שהולכת על קצות האצבעות כדי לא ליפול לטריפ רע ולא תמיד מצליחה בזאת.

    בשלב מסוים ואני מניח שאצל כל אחד, השלב הזה מגיע בנקודה אחרת בסרט, הבנתי שאני לא רואה רק סרט על רקדנית שנבחרה להופיע באגם הברבורים. ראיתי את אגם הברבורים, בסגנון דארן ארונופסקי. אם ראיתם את "רקוויאם לחלום", אתם יודעים עד כמה הסגנון הזה יכול להיות אפל. נגזר על נטלי פורטמן לגלם בעצמה גם את הברבור הלבן וגם את הברבור השחור. בניגוד לבלט, פה מדובר באותה דמות. באחת הסצנות, נינה אפילו מחליפה את בגדיה הבהירים לשמלה שחורה כדי לחוות את הצד היותר חייתי שלה, זה שהיא מפחדת ממנו, כי היא צריכה להיות עדינה ומושלמת. בכל מקום יש מראות, מלבד על הבמה. המראות האלה, גם כשזו בסך הכל דלת ברכבת התחתית, הן הדבר הכי מפחיד בסרט, כי לאט לאט לומדים שלא נדפק כאן חשבון לאף חוק. דברים מטרידים, אפילו קטנים וכמעט בלתי נראים, יכולים לצוץ מכל פינה. רק על הבמה, כשנינה יודעת בדיוק מה עליה לעשות והיא ממלא את הוראות הבמאי, היא שלמה. רק שם, אין לה השתקפות מפחידה שעלולה לקום לחיים והיא לא תוהה שוב ושוב אם האישה שהולכת לעברה ומחקה את תנועותיה, היא אדם אמיתי, או הצד השחור שלה עצמה. הסרט מלווה כמעט לכל אורכו במוזיקה שהיא וריאציה כזו או אחרת של "אגם הברבורים", בין אם מדובר בפסנתר שמנגן בחזרות, ברינגטון של נינה, או בתרומה של קלינט מנסל, המלחין הקבוע של ארונופסקי, שתרם נגינה מהופכת של היצירה הקלאסית, להגברת העיוות והמתח.

    לכל אורך הסרט, תומא מזכיר לנינה את הצורך להתיר מעצורים ולהיות משוחררת לגמרי על הבמה. הוא אומר שרק כך תשיג שלמות ולא בעזרת טכניקה גרידא. רעיון זה מזכיר את סגנון המשחק של נטלי פורטמן. כשהתחילה ב"לאון", בגיל 13, היא הייתה מדהימה. קשה היה להאמין שאותה ילדה, שרק נכנסת לגיל ההתבגרות, מעולם לא שחקה בסרטים לפני כן. במהלך אותו עשור, היא המשיכה להציג יכולת גבוהה מהמקובל בקרב שחקנים בגילה, תוך שהיא שומרת על תדמית נקיה של ילדה טובה. כשבגרה מעט, נחשבה בעיני רבים כבחורה האידאלית להציג בפני אמא. בעשור האחרון, פורטמן נסתה תפקידים יותר בוגרים, או לפחות יותר תובעניים, מאשר הילדה הטובה והבוגרת יחסית לגילה. היא שברה את התדמית עם דמויות חושניות ואף מרושעות, בסרטים כמו "קולד מאונטיין", "קרוב יותר" ו"נערת בולין האחרת". דווקא ההופעות האלה, היותר נועזות ומנוגדות לטייפקאסט שלה, נראו עצורות וחסרו את הניצוץ שהיה בנערותה. היא הייתה עצורה, אולי כי בחרה לגלם דמויות שאינן מזכירות את נטלי האמיתית, אלא דרשו ממנה להמציא בכח משהו שאין בה. בתחילת ברבור שחור, קיימת אותה תחושת לחץ מיותר. פורטמן כאילו מתאמצת מדי לגלם את התפקיד, אלא שכאן, היא נדרשת לגלם בחורה ביתית טובת לב, עם שאיפות גדולות שהיא יכולה להגשים עם מספיק השקעה. במילים אחרות, נטלי פורטמן מתקשה להיות אמינה דווקא בתפקיד עצמה. נדרשת קצת סבלנות, אבל מגיע גם מגיע השלב בו היא משתחררת מול המצלמה. כשנינה נחשפת לחלקים שהסתירה כל חייה ומנעו ממנה להיות דו-צדדית על הבמה, גם נטלי פורטמן משתחררת ונותנת תצוגת משחק מרשימה כפי שלא נתנה מאז שלמדה מרוצח שכיר איך לירות באנשים ולשתות חלב. הרושם רק מתגבר כשבדיעבד, מתברר שהמשחק העצור מתחילת הסרט משתלב היטב עם העצירות של נינה. היא כל כך חוששת לעשות צעד לא נכון, או להראות למישהו פחות ממושלמת, שהיא לא מרשה לעצמה להשתחרר כפי שנדרש. נטלי פורטמן עוברת על המסך את אותו המעבר שנינה חווה על בשרה.

    לא נעשתי אוהב בלט בעקבות צפיה בסרט. למעשה, יש סיכוי שאם אראה בלט בזמן הקרוב, אתאכזב כשלא אשמע כל מיני קולות מסתוריים ולא אוכל לעקוב אחר הבלרינות לחדר ההלבשה (חכו לסוף המשפט, חרמנים) ולראות בגוף ראשון את המתחים והתחרותיות שמלווים אותן. בלט, מתברר, זו אמנות קשוחה. שעות של אימונים מתישים מדי יום ועוד הלחץ הפסיכולוגי לא לפשל בזמן ההופעה. ברבור שחור מכיל לא מעט דם וטריקים של עריכה שלקוחים מעולם סרטי האימה. לא הייתי מגדיר אותו כסרט אימה מודרני, מכיוון שהוא מזכיר יותר את הסרטים הקלאסיים שבקשו לבחון את נפש האדם וסביבם נטוו קלישאות האימה. ברבור שחור מזכיר יותר את "תינוקה של רוזמרי" ואת "מגרש השדים", מאשר את הזבלונים שמוקרנים בטלוויזיה בשתיים בלילה. זה סרט מאוד תובעני. כשעלו כתוביות הסיום, נזקקתי לעוד כמה דקות בכדי להתאושש ולהחזיר את הדופק לקצב רגיל. הוא מביא את כל הלחץ והשריטות באישיותה של נינה אל מבעד למסך ואין ברירה אלא להתמודד איתם פנים אל פנים. צריך כח כדי להיסחף לתוך סרט כזה ולהחזיק מעמד עד סופו, אבל החוויה שוה את שעות השינה שאולי תקריבו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/3/11 09:20:

      ביקורת נהדרת . תודה !
      ראיתי אותו אתמול ואני מסכימה עם כל מילה .

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין