בפארק ... בתור לאומגה נושאת עיניים אל צמרות העצים. הרוח על פני מראה מערבית. אל תסתכלי על הרוח...אל תחשבי אפילו. את עם הילדים. עם המשפחה. עם חברים. רק רגע בודקת עם הנייד נתונים כי אולי אני טועה? אולי זו סתם משאלת לב? מערבית...אבל חלש. חמישה קשרים. יש אישור לשלווה עם המשפחה והחברים. מתקפלים. מסתכלת שוב על העצים. לא יכול להיות רק 5 קשרים. לא יכול להיות.
במכונית זרקתי לבעלי "יש מערבית". הוא מלמל משהו חזרה. חשבתי שהוא ישמח בשבילי. הרי למעלה מחודש עבר. המון זמן מאז ריחפתי. "אל תמהרי לשמוח" חשבתי לעצמי. הרי אנחנו אמורים לנסוע לארוחת צהרים. בדרך רואה שני מצנחים בארסוף. לא גבוהים במיוחד. "קח אותי הביתה בבקשה". מתקדמים הביתה ואני שמחה לגלות שהקטן נרדם. יופי. זה אומר שנלך להורים שלו יותר מאוחר. הוא יוכל להתאמן. אני אוכל לנסוע לרחף ולא תהיה טינה. הגענו ואני הרגשתי כאילו נפלטתי מהמכונית. נתתי את בקבוק המים לגדולה. "בבקשה תמלאי לי מים". דחיפות כזו. רק שלא תברח לי הרוח. סימסתי לחבר. אולי יצטרף. אולי לא. אופנים, קורקינטים וכל השאר מוצאים בדחיפות. הצעצוע שלי נכנס לתא המטען. שכחתי משהו? לא. הכל בסדר. נוסעת.
פקק בשפיים. איכס. מה הלחץ של האנשים האלו לקנות שם בשבת. חשבתי מחשבות מגעילות כאלו וניסיתי שלא. באמת... הייתה שם מישהי לבושה באופן מוקפד והרוע שלי הוצת. "הנה, לכי לקנות כדי שבפעם הבאה שאת באה לפה יהיה לך מה ללבוש". רעה רעה. די.
הזדחלתי עד שסוף סוף פניתי לכיוון ארסוף. מצנח אחד רק באויר. לא, לא נכון. לא פספסתי את הרוח! "תתאמני. לא נורא" עודדתי את עצמי.
הים, השבילים...האויר הזה. הגעתי וראיתי פנים מוכרות. צ'יק צ'ק פרסתי. מזל שאספתי את המצנח כמו שצריך בפעם האחרונה... דקה והמצנח מונף. באמת? אני באמת הולכת סוף סוף לרחף? צעד צעד ואני באויר. טסתי לימין ושמאל. בודקת מה שלום הסיבובים. הרגשתי קצת חלודה אבל לפחות זכרתי איפה כדאי להסתובב. נשארתי לבד באויר. אולי זה אומר משהו? אולי צריך לרדת לקרקע? נחתתי. מאושרת. איש מנוסה אחד אמר לי שטסתי מצוין. שום חלודה בסיבובים. מעודדת שקלתי אם לצאת שוב כי הרוח נחלשה. בער לי שוב. בער. המתנתי לסימן ממנו. תאמר לי שבסדר. מחכה בסבלנות. "את צריכה להחליט לבד" אמר. אבל אני, לא יכולה להחליט לבד עכשיו. יצאתי שוב. היה כל כך נעים. הרוח, הים והנוף. כל כך התחשק לי לעצום עיניים אבל הכרחתי את עצמי להתרכז בטיסה. בכל זאת...אחרי תאונה.
יש זוגות אוהבים מול הים, יש כאלו שבאו לבד וגם כמה מטיילים. האם אני חלק מהנוף? מהשלווה של הים והשמים או שאני מפריעה לפסטורליות? מפריעה ללבד שלהם? חלק קוראים לי בהתלהבות ואני מסתובבת ומנמיכה לעברם. אולי אני אעשה להם חשק להצטרף לספורט הזה.
חשבתי על הבנות שלי. אולי צריך כבר לנחות. "רק עוד קצת..." כאילו דיברתי איתן. על הקרקע. קיפלתי ציוד. בבית. מאושרת. כן, למרות שזה "רק רכס". מול המראה רואה שהרוגע הזה העלים את הקמט שעל יד הפה. המתח על המצח התעמעם. |