הסלולרי שלי לא הפסיק לצלצל, על הצג ראיתי את המספר שלך ואותך מחייגת, מחכה 2-3 צלצולים, מגיעה למענה הקולי, מנתקת, ומיד מחייגת שוב, לא מפסיקה לדקה, אפילו לא בשביל לנשום...

איך נתתי לזה לקרות, אני שואלת את עצמי? איך אני, כמטפלת, הנחתי לגבולות להטשטש, ואת, המטופלת שלי מזה כמה חודשים, לא מקבלת בשום אופן את ה"אין לי את הכלים לטפל בך" - גם כשזה נאמר בנחישות, את ממשיכה לדרוש ממני בנואשות פראית להמשיך לטפל בך, ולא מוכנה לתת צ'אנס לאף מטפל אחר שממנו תוכלי לקבל את הטיפול הנכון והמתאים לך...

רק את יכולה לעזור לי. לא דיברתי עם אף אחד על דברים שדיברתי איתך עליהם. אם את לא תסכימי להמשיך לטפל בי, אני בחיים לא אגיד יותר שום דבר לאף אחד.

אז אולי אני בכל זאת? אולי להמשיך, ולחזור בי?

משהו בתוכי מרגיש, ויודע, שזה לא נכון, לא לי, ולא לך. משהו בתוכי אומר לי שאסור לי לתת למילות המצוקה שלך להשתיק את הקול הפנימי שלי, למשוך אותי להמשך טיפול בך, טיפול שלא יכול להועיל לך עוד.

אז לא השתקתי, ולא נתתי. ליקטתי בזהירות מילה, ועוד אחת, ועוד... חשוב היה לי להעביר לך את המסר ברור ובהיר, בעדינות, בלי לפצוע, בהחלטיות- אבל עם המון רוךְ.

למרות הספק, למרות המאבק הפנימי בין הקול שלך, הנואש, התובעני, המתחנן ובין הקול שלי הפנימי שדרש ממני לשחרר אותך באהבה לדרכך, לקבל את הטיפול שבאמת יעזור לך במקום אחר.