הגיע הזמן להמשיך הלאה. לחברות שלי נמאס.

האמת היא שגם לי די נמאס. קצה נפשי בעצמי.

קראתי את הפוסטים שלי. הן צודקות (החברות). פ א ט ת י ת

כמה אפשר לדוש באותו בן אדם כשהוא כלל לא נמצא? כמה אפשר לטחון פגישה?

(אפילו שהיתה מופלאה, מדהימה, מרגשת, מקסימה)

כמה עוד אפשר להתגעגע כשכבר לא זוכרים למה?

לקוות שרגש יגבור על הגיון בידיעה שהוא בכלל (עדיין?) לא בכיוון?

הן לא מוכנות לעבור איתי עוד סוף שבוע רגוע. הן רוצות אותו פרוע. כמו פעם.

לא רוצות אותי בוכה. לא עצובה. לא דכאונית ונזקקת.

נו טוב, גם אני קצת מתגעגעת אליי.

רוצה למצוא את דרכי חזרה לאהבה.

סוללת דרכי לבוקר חדש. לסוף שבוע נרגש.

בבוקר אקום אחרת.

אני ילדת אהבה בוגרת.

ילדות גדולות לא בוכות. החיים ממשיכים.