השבוע ניהלתי שיחה עם הגמדה שלי, שיחה שבחיים, בחלומות השחורים ביותר שלי, לא תיארתי לעצמי שאנהל שבוע אחרי יום הולדתה הרביעי.

שנייה לפני שמשתפת עוברת במוח המחשבה האם זה לא פרטי שלה, האם כשתגדל, אם במקרה טור זה יתגלגל לידיה, לא תשנא אותי ותטרוק דלת מאחוריה על שכך פלשתי לה אל תוך הבטן והלב וחיללתי פרטיות ואינטימיות, גם אם של ילדה בת ארבע.

לא יודעת אם אני יותר מתפלאת או יותר מבוהלת, מהיכולת שלה להרגיש דברים בעוצמות כאלה. בכל מקרה, הסיכון נלקח, הרכבת עזבה את התחנה, הנה זה בא.

הילדה שלי אוהבת.

לא מאוהבת, פשוט אוהבת, לדעתי זה הרבה יותר חזק.

מאוהבת זה מצב זמני, סוער, מעורר, אוהבת זה שלב ב' למתקדמים.

היא רוקדת בלט פעמיים בשבוע ובין ים הבלרינות מסתובב לו בחור מתוק, מבוגר ממנה בשנה, גבר בן חמש, תכול עיניים עם חיוך של מרשמלו, נועל נעלי בלט שחורות, וכל כולו פוינט ופלקס.

אחרי השיעור הראשון היא יצאה איתו, שלובת ידיים וחיוך ואמרה " אמא, תכירי, זה החבר החדש שלי ואני רוצה להביא אותו הביתה".

ביקשתי לברר קודם מה עושים הוריו, ומה התוכניות שלו לעתיד, אבא שלי תמיד היה עושה לי את זה כשהייתי מביאה בחורים הביתה, אותו זה הצחיק, אני רציתי למות, הרגשתי צורך עז להמשיך את השושלת.

הם עוד לא הבינו את ההומור ואני צחקקתי מתחת לאף, כמו אבי לפני מליון שנה.

חשבתי שזהו ובזה זה נגמר והנה לפני כחודש המורה לבלט מספרת שהשניים בלתי ניתנים להפרדה במהלך השיעור. אוחזים ידיים, מפלרטטים. הוא מדגדג אותה, היא מלטפת אותו.

שיעור אחרי, הגיע ברישניקוב הצעיר אל המורה וביקש בסוד שתאפשר לגמדה שלי להיות המדגימה בשיעור ואף ביקש להשאיר את בקשתו בסוד.

אם לא הייתי בתפקיד החותנת הייתי מועכת אותו מחיבוקים.

בחור לטעמי, ג'נטלמן, מפרגן, תומך.

אני חשבתי שכבר לא מייצרים כאלו היום.

בכל מקרה לאחרונה כשהשניים נפגשים הם מתחבקים ומתנשקים באופן שמצליח להביך אפילו אותי ואין פה מקום להאשים את המין הגברי, הגמדה לא טומנת ידה בצלחת. השיא נשבר בשבוע שעבר כשהשניים נפרדו בסט נשיקות על השפתיים.

ניסיתי להבריח אותה מהאזור, אבל היה קשה לנתק אותם אחד מהשני.

בדרך החוצה מהבלט המבוכה דברה מגרוני וביקשתי להפסיק להתנשק על הפה.

והיא אמרה בתמורה, אבל אמא, אנחנו אוהבים. אנחנו רוצים להתחתן.

אוהבים.

רוצים להתחתן.

וואו.

מאיפה היא יודעת את זה?

אמא שלה ואבא שלה מעולם לא נתנו לה דוגמא מספיק טובה בעייני אהבה וחתונות.

ובכן מסתבר, מבדיקה שערכתי זה עתה, אהבה היא לא כשרון נרכש, היא באה פשוט מהבטן.

אח"כ באו המון מחשבות.

האם זה נכון להעיר, אולי זה כל כך תמים ונקי ואין צורך להתערב אלא רק להשגיח ולשים לב, אולי ואולי ואולי..

איפה לומדים להיות הורים חכמים..

בסופו של דבר הוחלט על הסבר והגדרת גבולות.

אמרתי שאני שמחה על הרגשות הנפלאים שהיא מרגישה כלפי ברישניקוב הצעיר.

אמרתי שאני  שמחה בשבילה אך לא מסכימה לנשיקות על השפתיים.

והיא התחילה לבדוק איפה כן.

על האף? לא. ועל העין? גם לא. ועל הסנטר? לא עניתי. והיא שאלה למה? כי זה קרוב לפה?

כן עניתי.

אחת על הלחי, אחת על המצח ולהחזיק ידיים.

וזהו? היא שאלה מאוכזבת, ואני הוספתי לה חיבוק ואמרתי לה שזה המקסימום שלי ושלי זה עולה יותר.

הבטחתי לה לכשתגדל ותאהב עוד יותר חזק, תתנשק גם על הפה.

והיא כבר מחכה.

מאיפה היא יודעת כמה זה כייף?

מאיפה היא יודעת איך אוהבים?

אומרים שככל שמקדימים להטמיע כל דבר בגיל צעיר יותר, כך הוא הופך להיות מוצלח יותר, אבסולוטי יותר, ייסודי יותר.

הילדה שלי אוהבת מהבטן.

אולי עכשיו, אני אקח שיעורים אצלה שהיא תלמד אותי איך.

מתי אנחנו מפסיקים להיות כל כך מוצלחים?

כל כך מתוקים?

כל כך אוהבים? כל כך רגישים?

נקיים.

פשוט נקיים.

הילדה שלי בת 4 ואוהבת מהבטן.

אמא גאה בך, גמדת!

ומחשבה אחת אחרונה שהגיעה כמה שעות אחרי...

ואולי דווקא כן ללכת על חתונה.

שלא תחשבו שזה לא עבר לי בראש. למצוא אהבה בגיל מתקדם זו בעיה לא פשוטה. אח"כ הם (הגברים)  נדפקים ונשרטים, ופייר, צריך להודות, גם אנחנו, וחתונה באולמי בון בון עם שמלות איפור ושיער אלו הוצאות פסיכיות, אולי כדאי לחסוך את עוגמת הנפש ולחתן כבר עכשיו. שיער ואיפור עלי, חליפה לחתן נקנה בילדודס, שמלה לכלה, עינכם הרואות כאן למטה, כבר יש. טבעת? יש לה מלא בוורוד פלסטיק עצבני. יהיה להם מספיק זמן להתרגל אחד אל השני, ותאכלס, חתונה בג'ימבורי, כשבתפריט נטיפי במבה זהובים למנה ראשונה, וכיסוני מרשמלו ברוטב שוקולד השחר לעיקרית יוצא הרבה יותר זול.

חומר למחשבה!