עינת ענתה לטלפון. היאברכה בחום את אדם וג'ודי ואחר הורתה להם כי עליהם לקנות  אבקת חלב, מאכל מיוחד לתינוקות ובקבוקי אוכל  "תקנו הרבה" התרתה בהם בחיבה. היא הסבירה לג'ודי חסרת הניסיון כי עליה לעשות סבב בקבוקים, עניין טכני, המקל על האם הנרגשת. עוד נוספה לרשימת הקניות הזו של הרגע האחרון, מברשת לניקוי בקבוקים. ג'ודי רשמה את ההוראות בשקיקה, כאילו היו אלה דברי אלוהים חיים. היא חשה שהיא נמצאת ברקיע השביעי ולא ידעה נפשה מאושר. מאליו מובן, שאותו לילה היה להם ליל שימורים. אף לו רצתה בכך, לא הייתה ג'ודי מסוגלת לעצום עין. בפעם ה"מי יודע כמה" העבירה מצד לצד את בגדי התינוק הזעירים, מתא אחד למשנהו. היא שבה והעבירה ידה, מחליקה על הבגדים בעדינות מרובה. שוב קיפלה את הסדינים המצויריים ואחר כך החליקה על פני הסדין שהיה פרוש אחר כבוד על מיטת התינוק הנסיכית..

"הירגעי ג'ודי", ניסה אדם להשקיט את אשתו הנסערת. אך גם ממנו, כך התברר לו, רחקה השינה ושניהם ריחפו ברקיע השביעי  אם לא למעלה מזה. פה ושם הצליחו לנמנם קלות, עד שהגיע סוף סוף הבוקר. הם ישבו ליד השולחן בפינת האוכל רעננים, כאילו קמו זה עתה משינה ממושכת ועמוקה, ושבו והתרגשו, מפטפטים בעליצות ובשמחה. ג'ודי מזגה את הקפה מקנקן הכסף. על השולחן  היו ערוכי ם כלי אוכל הדורים, אותם שמרה ג'ודי לימי חג ומועד בלבד. היום, חשה, יהיה היום הגדול בחייהם, ודבר זה בלבד הצדיק את השימוש בכלי החרסינה העדינה ובקנקן המיוחד..

אדם נגס מהלחם הקלוי, מורח שכבה של ריבת דודבנים בסכין כסף מהודרת. ג'ודי הניחה את פרוסת הקלי. "היא נתקעת לי בגרון", התלוננה בפני בעלה. " איני מסוגלת לנגוס בדבר הטעים הזה אפילו נגיסה קטנה. אני מתרגשת אדם, היום אנחנו הופכים להורים." אדם משך בכתפיו , לוגם במהירות מהקפה המהביל , כמו היה גורלו של העולם כולו תלוי בלגימות הללו. הוא מיהר לסיים את הארוחה הקלילה וביד בוטחת התניע את מכוניתו. זו כמו שיתפה פעולה ביום הגדול והנפלא הזה, נרתעה ממקומה  כפגז מלועו של תותח. דרכם חלפה בנעימים, והעולם כולו חייך אליהם. אדם התרכז בנהיגה, אך ג'ודי לא חדלה מנוהגה הנרגש. כאחוזת תזזית חסרת מנוחה נעה על מושבה, מנסה לזמר עם בעלה ולהצטרף לשירים, אך פסקה באחת  בחוסר סבלנות. אדם צחק בגיל: " עלינו להזהר ולהשמר מעתה כפל כפליים, אמא ג'ודי. ואני אבא..." ניסה לטעום מהמילה המופלאה..

הוא החנה את הרכב לא הרחק מהכניסה לבית היולדות, מעט הלאה במעלה הרחוב. אוחזים יד ביד דילגו כשני ילדים ברחוב, משאירים מאחוריהם אנשים פעורי פה, שהיו בטוחים כי הללו יצאו מדעתם. היה גם אדם בקהל, שסובב את אצבעו כנגד הרקה בתנועה שמשמעותה: בוודאי איבדו בורג במוחם. האחות בבית היולדות קיבלה את פניהם בשביס לבן. היא ניצבה בפתחו האפלולי של חדר הקבלה הקטן, וחייכה לעברם במאור פנים: "אנא הואילו להמתין כאן", הורתה בידה, מצביעה על כורסאות העור הגדולות שניצבו סמוך להם. אדם שיקע את עצמו בכורסה, וזו קלטה את גופו. ג'ודי לא הייתה מסוגלת לשבת. היא פסעה הלוך ושוב כארי בסוגר, מחכה בציפייה דרוכה. אחר העיפה מבט לעבר בעלה. היא כופפה עצמה לעברו, לוחשת: "אתה חיוור בעלי.."  "כן, כן" ענה בקול נמוך, כדי לא להפריע לפעוטות הישנים מעבר לקיר.

" אני מודה בהכנעה שאני נרגש. איני יכול להכחיש זאת וגם את אינך נראית עכשיו בשיא תפארתך.  הינך סמוקה ונישמתך קצרה כאילו הגעת לסוף המירוץ"

ג'ודי הנידה ראשה: "אתה צודק בהחלט. זהו אכן סופו של המירוץ בשבילנו , ותחילה של דרך חדשה".

ככל שחשבה ג'ודי שהיא מוכנה לכך נפשית, כך הסתבר לה להפתעתה העצומה, שלא כך הוא הדבר. עיני בני הזוג נפקחו לרווחה. הם ראו לפניהם את הדבר המדהים ביותר בו חזו מעודם. פיהם ביקש לבלוע אוויר, אך לא הועיל, והם כמעט נחנקו מהתרגשות. ראשם היה סחרחר עליהם וידיהם רעדו. ולכל המהומה הנוראה הזו גרמה פעוטה שהייתה מונחת על ידיה של האחות. זו  נכנסה לחדר ההמתנה, נושאת פעוטה עטופה בחיתול דקיק, לבושה בגדי תינוק, שנראו כחונטים את גופה הזעיר. ניכר היה בתינוקת שמשקלה קטן מאוד, אך יופיה המדהים פיצה על כך בקלות מרובה.

ג'ודי נשנקה מתימהון, שכן עיניהם חזו ביצור היפה ביותר שראו מעודם.

" זוהי בתכם", פנתה האחות לעברם, קוטעת בקולה את רגעי הקסם. היא הניחה ברוך, זעיר זעיר, את הפעוטה בזרועותיה של ג'ודי.  " היא בת עשרה ימים בלבד" אמרה חרש, והסתלקה על בהונותיה, מניחה לבני הזוג להתייחד עם בתם המולפאה.

מעיני ג'ודי זלגו דמעות נגד רצונה. סוף סוף, אלוהים אדירים, סוף סוף היא אמצה לליבה את בתה. הקטנה נמה את שנתה. "ממש מתת אל" אמר אדם.  עיניו לא שבעו מלהביט בתו.

"אור שלנו" נעו שפתי ג'ודי בלי קול. אור הייתה פיצוי נפלא, המתנה היפה ביותר שקיבלו השניים. כל קשיי היום יום התגמדו ונעלמו כלא היו. "הנה התגשמות כל הדברים האהובים עליהם חלמנו שנים. מי ידמה ומי ישווה לנו" אמרה ג'ודי.

"מעתה נוכל לשוב ולהצטרף למשפחה ללא רגשי נחיתות. שוב יראו אותנו ליד שולחן החג". מעתה , ידעה ג'ודי, תענה בלי היסוס לשאלה התמימה אך הצובטת והמיייסרת : " כמה ילדים יש לך? מתי יהיו לך ילדים? "

אפה של ג'ודי התענג ארוכות על ריחה הנפלא של התינוקת. היא שאפה אותו לאפה כמו הייתה מסוממת מריחה של הבת. האחות שבה ונכנסה לחדר " נתנו לה לאכול לפני שהבאנו אותה אליכם".  עכשיו הוכה אדם באלם. ג'ודי הניחה את בתם בזרועותיו החסונות. הוא לא ניסה אפילו לעמוד על רגליו כי לא בטח בעצמו שיוכל להתייצב על רגליו מבלי למעוד מהתרגשות. הדם כמו עזב את גופו, ופניו היו חוורות כסיד. הוא היה נפעם ונרגש עד עמקי נשמתו " מזל טוב אבא!" הגיע לאוזנו קולה של ג'ודי כמו עלה באוב.

לראשונה בחייו חיבק אדם יצור כה ענוג וזעיר. הפעוטה כמעט שנעלמה בחיקו הרחב, ואדם הרעיד מפחד, פן כל תנועה בלתי מבוקרת שלו תגרום לה להשבר.

האחות גכחה בטוב לב: " אל פחד אדם, היא אינה בובת חרסינה והיא לא תתנפץ לרסיסים"

""אוי ג'ודי " החווה אדם בקצה אצבעו על הפעוטה, היא נאנחה משנתה. קולו הביעה פליאה כאילו גילה בו ברגע את אמריקה.

האחות לא היתה מסוגלת להבליג עוד ופרצה בצחוק עליז למראהו הנרגש של אדם: " אני מבינה ללבכם " אמרה , מתנצלת על צחוקה. "זכותכם להתרגש כמובן, אבל אתה אדם , אל לך לדאוג כל כך. היא לא תשבר, תחזיק בה חזק אך זהיר" אמרה, והראתה לו כיצד להחזיק נכונה את בתו. " ובכן רבותי עלינו להמשיך ." עתה שבה האחות להיות מקצועית ויעילה להפליא. אור הקסימה את הוריה, והם לא רוו מלראות ולחוש את בתם. " עוד תספיקו להתפעל ממנה כל החיים" שבה וניסתה להחזירם לקרקע המציאות. "אדם! גש והבא לנו לכאן את העריסה הנישאת, ואת ג'ודי,  שבי ואסבירי לך את תהליך הכנת האוכל , החלפת החיתולים וההאכלה."

אדם פרץ לרחוב, רץ ומדלג כתייש צעיר . רגליו נשאוהו חיש קל למקום חניית מכוניתו, ממנה היה אמור לקחת את העריסה לבתו. " היי אנשים!" זעק בקול. העוברים והשבים נשאו אליו מבטים תמהים, תוהים מה קרה לו לאיש שככה הוא צועק. " אני אבא! אבא!" הכריז. היו מהקהל שחשבו כי נתבלעה עליו דעתו, אך רוב האנשים ברחוב ברכוהו בחיוך, קוראים לעברו : " מזל טוב בחור! מזל טוב! " מילה כה פשוטה וברורה מאליה חשב, אבא! גילגל אותה על לשונו, כשב וטועם את טעמה המתוק. מסתבר כי אין זה כה ברור מאליו.

עתה הגיע עם מכוניתו ועצר ממש בפתחו של בית היולדות. המקום היה אסור לחנייה , אך למי היה אכפת. ג'ודי פסעה מעדנות כמלכה ואור הפעוטה מעורסלת בזרועותיה. מאחורי ג'ודי, מחזיקה בבגדים שהביאה, פסעה האחות, ולאחר שהניחה את הבגדים הביטה בג'ודי שהשכיבה את בתה בעריסה. היא נפנפה להם לשלום והתרגשותה גברה. האחות מחתה דמעה בהיחבא, שמחה בכל ליבה על האושר הזה, שנוצק לחיי ג'ודי , אדם ובתם אור הקטנה." אני אמנם רק מתווכת" חשבה "אך עזרתי ברגע זה להיווצרותה של משפחה, וזה היה כה נפלא".

המכונית תמרנה בין המון המכוניות שגדשו את הכביש, נושאת את מטענה היקר מפז. " אמא" זהרו פניו לעבר רעייתו. " אבא", נענה על ידי רעייתו שמיהרה להדביק נשיקה לחה ללחיו. "ממש כאילו שבנו זה עתה עם התינוקת לאחר לידה אמיתית, נשאנו את אור הישר מבית היולדות ועל ידי כך זכינו לחוויה בלתי נשכחת " אמרה ג'ודי.  "ואפילו לא חסר לי הקטע הזה של הלידה"  פניה אורו כשהביטה באור. "הנה הבכורה שלנו , רק שלנו ואין בלתה"