שתי ידיים גדולות אחזו בכפות רגליי, הניפו גבוה, הפכו לי עולמות ומאז ועד היום הן מנענעות.

הראש מתבונן ברצפה בחוסר אונים, לא מעכל, רק מתבלבל.

הבגדים וכל מה שאגרתי בכיסים עד היום, נשמט לי  ואני עירומה וריקה מתוכן.

בלי הודעה מוקדמת  הן משחררות ואני צונחת ארצה אל אדמת טרשים, בלי דשא, בלי פרחים, רק קוצים.

מתחילה ללכת ומגלה שאין לי רגליים, גם הידיים משותקות והלב, אעזוב את הלב הוא "זונת מטאפורות" בין כה וכה.

ועכשיו מתחילות השאלות ועוברים שלבים של אבלים:

1. זה לא יכול להיות!

2. למה זה מגיע לי?!

3. תתחרט על מעשייך אלוהים, אני אעשה הכל, אבל הכל בשביל שהיא תחזור.

4. אין אלוהים! אין טעם! "לזה קוראים חיים?!". להתאבד עכשיו?

וככה עוברות להן שנתיים שבהן נשמת, אך לא חיית. היית. כמו מכונה, פעלת, צחקת, המשכת לדדות וצברת אין ספור מסכות.

השחוקה מבין כולן היא "מסכת השמחה" – אותה אני הכי אוהבת, היא עושה לי טוב והיא תעשה גם לך. רבי נחמן מברסלב אמר שזה טוב לזייף שמחה, כי אם מזייפים מספיק טוב, היא הופכת אמיתית, גם אחרים אוהבים לראות אותך בה.

ככה זה אנשים – אנשים נמשכים לדברים שמחים.

איזה אושר, אני שמחה :)

5. "השלמה עם זה שפעם הייתה לי אחות".

"אור ירוק".

נוהגים אחרת, כדי לשמור את הקרובים שלך חיים באמת.