להלן תמלול ראיון רדיופוני ברשת ב' שנערך בין מירה אורן ביתו של הצייר אריך ליכט בלאו לסקלי אשר יציג תערוכה חדשה "הכי קרוב לאמת" לקראת יום הזיכרון הבינ"ל לשואה. להאזנה לראיון כנסו לוידאו.

ניסים קינן: ביום חמישי יצויין יום הזיכרון הבינ''ל לשואה. ביום

הזה תיפתח בבית לוחמי הגיטאות תערוכה חדשה בה יוצבו

קריקטורות של הצייר אריך ליכט בלאו לסקלי, המציגות תמונות

מחיי האסירים בגטו טרזין, מנקודת מבטו האישית של האמן,

שהיה בעצמו אסיר שם. אנחנו אומרים עכשיו ערב טוב לבתו,

לילה טוב, מירה אורן. הציורים, הקריקטורות שהוא שירטט בגטו

בין השנים 42 '' ל 45- '', לא נשארו שלמים, נכון?

מירה אורן: נכון. הם לא נשארו שלמים. מפני שבאיזשהו שלב,

לקראת שלב מתקדם במלחמה שם, יום אחד כשהוא הגיע

למחלקה הטכנית שהוא עבד בה, הוא גילה ש 4- מהחברים שלו,

שכולם היו אמנים לפני-כן, לפני המלחמה, נעלמו בן לילה. והוא

מאד נבהל, והוא לקח את אוסף הציורים הזה שהוא צייר, שזה

היה כבר קרוב ל 100- אולי או יותר. והוא התלבט קצת מה 

לעשות, ובעצה אחת עם אמא שלי, הם החליטו שהם ישמרו את

החלקים הפחות מרשיעים בציורים האלה. ואבא שלי ישב וגזם

מהם את כל הדברים שהיו יכולים להפליל אותו במרכאות, אם

הנאצים יתפסו אותו. ואז הוא לקח את כל הערימה של הפיסות

האלה, שם אותם במעטפה, ואמא שלי לקחה אותם, והכניסה את

זה.. אמא שלי גרה בביתן אחר, וזה היו מיטות קומות כאלה

מעץ, והיא מצאה בתוך ה.. בין הקורות האלה או של הרצפה או

של הבסיס של המיטה שלה, לא ברור לי, היא מצאה איזשהו

קורה רופפת, והיא פשוט השליכה את המעטפה הזאת עם

התמונות. אני לא יודעת אם זה היה לתוך הרצפה או לתוך

הארגז של המיטה שלה, וזהו. זה היה שם עד שהם שוחררו בסוף

המלחמה ואז הם הלכו לחפש את זה ביחד ואספו מה שהיה שם.

חיים אדור: ונדמה לי שהפעם, בלוחמי-הגיטאות, מיום חמישי, זה

בפעם הראשונה שהציבור יראה את רוב הדברים.

מירה אורן: כן. הציבור בארץ, אני חושבת שכן.כן.

חיים אדור: מתי הצלחתם לאסוף את הקרעים תרתי משמע

ולהוביל אותם לציורים, כפי שהם היו במקור. זה עבודה סיזיפית,

אני מתאר לעצמי.

מירה אורן: הוריי שרדו. וב 45- '' הם שוחררו ואז הם אספו את

הפיסות האלה ואבא שלי התחיל בעבודת שיקום של הדבר הזה.

בהתחלה הוא הדביק את זה על דפי קרטון שחורים כאלה, שהוא 

עשה מהם אלבום, ואנחנו, אחי ואני, גדלנו על אלבום עשוי בבית,

מחתיכות של פאזל שהציורים האלה היו בשבילנו כילדים, זה

נראה לנו די משעשע. את הגרמנית שהוא מילא שם, לא הבנו,

את הפירוש של התמונות האלו. בסה''כ זה נראה משעשע מאד או

משעשע למדי.

ניסים קינן: דיברתם איתו על הקריקטורות - הומור וקריקטורות

במציאות הקשה הזו של טרזין? איך הוא הסביר את הפער? או

ש..

מירה אורן: אני חושבת.. תראה, האמת היא שזה שימש לו,

ההומור הזה, זה היה כלי הישרדות בשבילו. ואני חושבת שהוא

תפס בדיוק מה שהוא עשה, רק אחרי שזה נגמר. זה היה לו..

אני חושבת שהוא ספונטני עבד ככה, אני לא חושב שהוא בחר

דווקא את הטכניקה הזו במודעות. אתה מבין? זאת-אומרת, זה

היה לו טבעי לעשות דברים ככה. מה שהוא אמר, זה שהוא רצה

לתעד דווקא את הבנאלי ואת היומיומי ולאו-דווקא את האכזריות

ואת ה.. הוא אמר שהוא לא רצה לבזבז זמן על לבכות על

ההתנהגות המפלצתית של הנאצים שמה. הוא העדיף דווקא לתעד

את חיי היום-יום ומה שהוא רצה לעשות בעצם, הוא רצה.. הוא

אמר, רציתי להראות שאני יכול לעשות משהו שאסור, זה היה

אחד הדברים שהוא אמר, והוא התרכז דווקא בלהראות כל מיני

גילויים קטנים של טוב לב ושל אנושיות ואפילו פה ושם משהו 

משעשע לגמרי.

חיים אדור: אז מי היו נושאי הקריקטורות.

מירה אורן: החברים שלו והאנשים האחרים. עברו שם, במהלך

המלחמה, עשרות-אלפי אם לא מאות-אלפי בני אדם, בדרך למחנות

השמדה. ובגטו טרזין בעצמו, מאות-אלפים, לא יודעת בדיוק כמה,

אבל אולי קרוב למאה אלף איש, מתו ברעב וממחלות ומכל מיני

דברים במקום. והתנאים היו מזעזעים גם שם.

חיים אדור: ולמרות שמדובר על קריקטורות ועל הומור, אז נדמה

לי שהכותרת של התערוכה - ''הכי קרוב לאמת'', בעצם מלמדת

על הנושא העיקרי שלה. לתעד בדרך הזו את האמת ככל שאפשר.

מירה אורן: זה במלים שלו פשוט. הוא אמר, ניסיתי להראות את

הדברים הכי קרוב לאמת. הוא לא שלט בצורה מושלמת בעברית,

הם הגיעו.. הוא היה בן 31 , כשהם נשלחו למחנה. והם הגיעו לפה

בשנות ה 40- לחייהם, אז ככה הוא אמר. הכי קרוב. רציתי לעשות

משהו שיהיה הכי קרוב לאמת.

חיים אדור: והדברים האלה כאמור, במסגרת תערוכה שתיפתח

בבית לוחמי הגיטאות, תערוכה חדשה תיפתח ביום חמישי, ביום

הזיכרון הבינלאומי לשואה, הקריקטורות וההומור של הצייר אריך

ליכטבלאו לסקלי. אנחנו מאד מודים לך, מירה אורן, בתו של

אריך ליכטבלאו לסקלי שדיברת איתנו. ואנחנ כמובן ממליצים

בחום להגיע למקום, לראות ובעיקר לזכור את מה שראינו. תודה רבה לך