כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    בלילות אני ישן איתה - חלק ב'

    5 תגובות   יום שישי , 2/11/07, 03:38

     

     

     


    בלילות אני ישן איתה. בימים אני שוכן בתוכה, שומע את הקריאות שלה אלי ומחכה לפתח שיוציא אותי אליה החוצה. היא קוראת לי כבר הרבה רגעים, אני מקשיב לה, מגיב לה, מחפש איך להגיע אליה, אבל היא לא מבחינה בי.

     


    בזמן האחרון הקריאות שלה חזקות יותר, נואשות יותר, היא מטרידה אותי ומטרידה את מנוחתה ולא מרפה לרגע. וכשלא מרפים או שזה רק מתרחק או שזה נכנע. ולפני שבועיים זה נכנע.

     

    בלילה, כמו תמיד, עייפה מעבודה שחוקה מפלבול של עיניים מחפשות ראיתי את זה בא. אני חושב שזה דומה למה שמרגיש מי שמת, או מי שנולד. סוג של מסדרון לבן, אור גדול. רק שכאן זה היה פרוזדור נמוך תקרה עם אור עמום ממקור לא ישיר. היה קשה לעבור דרכו, הייתי צריך ללכת בכיפוף, כמעט לזחול, אבל זה לא היה נורא. היא הייתה זקוקה לי.

     

    כשיצאתי משם, וזה לא קורה לי הרבה, ראיתי ממעוף הציפור שמעל למיטה שלה ילדה ותיקה שוכבת בתנוחה עוברית רועדת קלות. היא נראתה בדיוק כמו בפעם האחרונה שעזבתי אותה, ברחם. רק יותר גדולה, עם שדיים ומודעות ופסימיות רעננה. ריחפתי בשקט מסביבה ובתנועה חלקה הנמכתי מאחוריה מכניס את הברכיים שצימחתי אל גב רגליה שולח יד שלא ידעתי אל מתחת לחזה שלה. עשיתי את עצמי נושם בצורה שקטה אך מורגשת לשיכוך הכאב וראיתי איך השלווה זולגת לתוכה בקצב פעימות הלב שלה. קודם מהר ומצוקתי אחר כך רגוע ורציף.

     


    שלוש שעות אחר כך, כשהיא ישנה לגמרי היה לי מוזר להבחין שהיא לא זזה כל הזמן הזה. לא הסתובבה, לא כיסתה את עצמה, אולי פחדה שאם תזוז אעלם. הדבר היחיד שמדי פעם העיזה לעשות היה להעביר את האצבעות שלה על האצבעות שהקנתי לעצמי. וגם זה היה בשבילה סוג של בדיקת גבולות. בחמש בבוקר עוד לא היה אור אבל הציפורים התחילו לדבר וכשהגוף שלה היה רפוי הרשתי לעצמי להיעלם בתנועת התרוממות מעגלית שקטה וחדה, משאיר את השיער שלה לתפוס אוויר כל הדרך לכרית.


    ככה זה היה במשך שבועיים. בלילות היא נכנסה למיטה, כיבתה את האור ונשכבה על הצד, עם הגב לדלת בתנוחה עוברית. מחכה במתח אדיר ועושה את עצמה ישנה, עד שהרגישה את היד שלי משתחלת מתחת לחזה שלה. במצב הזה גם בן אדם יכול היה להרגיש את הדופק שלה יורד בהדרגה. בהתחלה אחרי דקות ארוכות, אחר כך מהר יותר ובסוף כמעט מיד אחרי שהרגישה שאני שם. אחרי עשרה ימים היא אפילו הרשתה לעצמה חצי חיוך בקצה השמאלי של השפתיים.

     


    בדיוק באותה צורה מצאתי אותה גם בלילה האחרון. שוכבת נינוחה כמעט, אפילו קצת שאננה. הבטתי בה והבנתי שהיא הולכת רחוק מדי, לא מעט בעידודי. ריחפתי מטר וחצי מעליה בשמיניות מנסה להבין מה התת מודע שלי אומר לי. והוא אמר לי את מה שידעתי לבד. המשימה שלי הושלמה לשלב זה, כי להישאר יותר זה להזיק לה וגם לי. מקומה ביום יום, מקומי בה.

     

    לקח לי קצת זמן להבין את זה וככל שהרגעים נקפו ראיתי סימנים של דאגה על פניה. בסוף עשיתי סיבוב אחרון ושיננתי את הקלסתר כדי שיהיה לי עם מה להשוות בפגישה הבאה שלנו, רגע לפני שנמהלתי לתוכה. בבוקר כשהיא קמה אפורה וחסומה התחלתי ללחוש לה, עד שתימצא את הפתח הבא שיבהיר לה. זה טוב וזה נעים אבל זה לא מספיק. 

    אני זה לא מספיק.

     

     


     

     

     בלילות הוא ישן איתי - חלק א'

     

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=195350

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/10 18:04:


      יפה מאד.

      תודה

        23/11/07 23:24:
      וואו!
        5/11/07 22:03:
      מרגיש כמו פאזל מאולץ אבל אולי אני טועה.
        3/11/07 14:32:
      ע צ ו ב
        2/11/07 10:26:

      מקסים

      כל כך הרבה רגש

       

      תודה

      לא שם לא פה

      יום כן יום לא

      פרופיל

      ארכיון