לפני שנה כבר הבנתי שאת ט"ו בשבט חג לאילנות לא חוגגים אלא מציינים. בדרך כלל על ידי נטיעות. כי שאתה נמצא בלי שום מסגרת של חברים רב הסיכויים שעל החג הזה תוותר, או הכי הרבה תשתול איזה גרעין של פרי שבדיוק סיימת לאכול.

את טו בשב"ט שנה שעברה חגגתי בתל אביב על ידי כך שניסיתי לגדל את הפרח אמנון ותמר בתוך עציץ כמו גביע של אשל על אדן החלון. כמובן שתוך שלושה ימים נאלצתי להיפרד מהצמח הנובל.

את הצמח קיבלתי בכיכר רבין בהפנינג ענקי שעיקרו היה השטיח הענקי שעשוי כולו מאלפי פרחים שאחת הארצות החברות שלנו – בריסל שלחו לנו.

ויכול להיות שזה לא באמת היה בט"ו בשבט אבל זו התחלה טובה לסיפור שלי...

השנה ציינתי  את ט"ו בשבט במסגרת טיפה שונה. בסימן השריפה ביערות הכרמל.

יצאתי עם משלחת שארגנה משפחה של אחת ההרוגות שנספו באוטובוס. אני לא רוצה להרחיב מי זו ומה הקשר שלה אליי, אבל אין ספק שלאבד בן אדם שאתה מכיר ואפילו אם פגשת אותו רק פעמיים אבל אתה מכיר מישהו אחר שמכיר אותו זה הופך להיות קרוב אליך, נוגע אליך, וכואב.

יצאנו אני ואימי בבוקר בשיירה של מכוניות עם דגלים "כי האדם עץ השדה". ולבשנו את החולצות שהכינו במיוחד בשבילה. למעלה על ההר בנקודה בה ניסה האוטובוס להסתובב פרסה, סיפרו לנו מה בדיוק קרה שם, לאן כל אחד ניסה לברוח, איך התחבקו כולם שהבינו שזה הסוף, ואיפה מצאו אותם, והכי כואב סיפרו לנו שאם רק היה האוטובוס מעיז להיכנס אל האש במהירות, אחרי 30 מטר היה יוצא מזה עם הרבה פחות נזק. אבל כמובן שזה יודעים רק עכשיו בדיעבד.

באותה נקודה בהר הקימו אנדרטת זיכרון. קיבלו גם אישור מיוחד לנטוע עץ זית לזכרם של 44 הנספים: הנהג, הצוערים, הקצינים וגם הכבאי הצעיר שהיה בקושי בן 16. על עץ כתבו "יהיה זכרם ברוך..." ומתחת יש 44 חלוקי נחל עם השמות של הנספים. ושם מתחת לעץ אחת המשתתפות הקריאה מכתב קצר שכתבה. ולבסוף השמיעו גם שיר על כך שגם שרפות לא יפרידו בינינו... היה ממש מרגש.   

היה כל כך עצוב לעמוד שם בלב כל הירוק הזה באמצע קרחת שחורה. ובמקום לנטוע עצים הנחנו נרות זיכרון. הסיבה היא שאסור לשתול כרגע דברים בכרמל כי האדמה לא בשלה, היא מלאה ברעלים, ולכן צריך לתת לגשם לשטוף את הכל ולזמן לעשות את שלו. וזה כל כך עצוב לחשוב על זה כי הזמן והגשם לא יוכלו להחזיר את האנשים לחיים.

הסתובבתי שם וראיתי איך קק"ל מנקים ומטפחים את השטח , מנסים לשקם, כמו הצורך לשקם את המשפחות שנשארו בלי יקיריהם. היו שם הרבה בורות באדמה של עצים שרופים שנעקרו , בדיוק כמו האנשים הטובים האלה שהלכו ככה סתם ונעקרו מהמשפחות שלהם, מהמקום הטבעי שלהם.

ומנגד, שהמשכתי להסתובב  ראיתי בין העצים השרופים קופסאות שימורים ובקבוקי זכוכית, מדהים איך אפילו בשריפה כל כך חזקה הם לא נשרפים ומתכלים. חבל שלאדם אין את היכולת לשרוד ככה. ויותר חבל שלאדם יש את החוצפה להשחית את הטבע.

אני חושבת שבסופו של היום שסיכמתי את המראות והמחשבות הגעתי למסקנה שט"ו בשבט אכן ראוי לציון ולא צריך לחכות למקרים ואסונות. אז בואו ביחד נשמור על הסביבה והטבע וגם על עצמנו, כי אין לנו ארץ אחרת...

יהי זכרם ברוך.