כותרות TheMarker >
    ';

    כל הdesign הזה

    עיצוב זה די הרבה, אבל לא הכל.

    ארכיון

    0

    "ככה אנחנו אוהבים את הנשים שלנו"

    14 תגובות   יום שלישי, 25/1/11, 21:40

    העדפות בענין הנ"ל הן אמירה תרבותית/חברתית.

    הטיקוס אוהבים את הטיקות (טיקו= קוסטה ריקאי טיקה= קוסטה ריקאית) בפרופורציות של הבובות בחלון הראווה.

    אם אנחנו רגילים לראות בובות חטובות ומאד צרות אפילו ב"מתאים לי", שם אין קשר בין חלונות הראוה לבין נועה תשבי, הפרזנטורית של הרשת (הפרופורציות שונות לגמרי) , הרי שיש מקומות שבהם הבובות מייצגות היטב את דימוי הגוף הנשי הנחשק - המקומי.

     

    ''

     

     

    ''

     

     

    לא ניכנס לשאלה מה קדם למה: המבט הגברי או ההיענות הנשית.

    ראוי להניח שהם הולכים יד ביד.

     

    אבל שימו לב לזה:

    ''

     

     

    והנה הנוסחה המקומית האולטימטיבית:

     

    טיקו אוהב את טיקה עם שדיים גדולים. ישבן גדול. בלונדינית (מהסוג האחרון יש פה מעט מאד ).

    ועל הברכיים.

     

    אגב: התמונות צולמו במרחק 50 מטר מכאן:

     

    ''

     

    יש קשר?

    לשפע? לצבעים? למזג האויר?

    לא ברור.

    בכל מקרה המדינה הזו היא במקום ראשון בסקר שביעות רצון של אזרחים ממדינתם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/1/11 17:59:
      נהנה לקרוא כל תגובה!
      טיפולים בתחום הנפש ניתנים במקום אחר...
        27/1/11 10:44:
      היי נטשה1977, נכון שאת שונאת גברים?

      מה את שופטת תרבות שאת בכלל לא מכירה?

      בתור אחד שהיה עם הרבה טיקס, איזה כיף להיות עם אשה שמעניקה לך מכל השפע שלה ולא חושבת שאתה מנצל אותה. כן גם כשהיא על ארבע או על הברכיים.

      (אני מכיר אגב, נולדתי באזור וחייתי שם כמה שנים)

      PURA VIDA

      יש לך בעיה נפשית ואת צריכה לטפל בה (כן גם לי יש בעיה נפשית, אבל אחרת משלך).
        27/1/11 10:00:
      שחר,
      טרם ירדת לסוף דעתי.
      טיילתי בקוסטה ריקה. ובכל מרכז אמריקה. כמו גם בחלקים נרחבים מדרום היבשת.
      ברור לי, שמייצג הפלסטיק של אישה צהובת שיער, עצומת חזה וכנועה לחלוטין אינו מיועד לגרינגוס.
      יש אזורים ובהם חנויות המיועדות אך ורק לתיירים. בסן חוסה, באנטיגואה, בלה-פאס ובקוסקו. המקומיים לא קונים ארטסנייה. אלו שטויות שמוכרים אך ורק לנו.
      הבובה שצילמת אינה גזענות שמופנית כלפינו.
      זו ההתמודדות שלהם.
      עם הדימוי העצמי שלהם.
      האישה הצהובה על הברכיים היא הדמות שלנו, בעיניהם.
      כשהם חושבים על אדם מערבי מצליח, זה מה שעולה בעיני רוחם.
      גדול, שופע, בלונדיני.
      להבדיל מבמציאות, בחלון הראווה יש להם הזדמנות להסתכל עלינו מלמעלה למטה.
      בחיים האמיתיים, אמריקה הלאטינית חשה מנוצלת ומושפלת על ידינו.
      בשנות החמישים-שישים רווח בארץ ג'אנר הזוי של חוברות קומיקס.
      פורנו נאצי.
      כיום, זה כל כך מביך שכמעט לא מדברים על זה במחוזותינו.
      הרעיון היה פשוט: הגבר היהודי-ישראלי הכחוש מכניע את הארית. היא תמיד הייתה חטובה, בלונדינית ושופעת. עם מגפיים של כוהנת סאדו.
      זו הייתה ההתמודדות שלנו עם מה שהם עוללו לנו.
      לא הורדנו אותם על הברכיים.
      השארנו אותה זקופה וזקורה.
      ואז, הראנו לה מי הגבר.
      בשדה הקרב האמיתי.
        27/1/11 09:35:

      אחלה פוסט. במדינה בה התושבים מאושרים, חייבות להיות הרבה נשים יפות ושופעות, זו דרכו של עולם

        27/1/11 03:56:

      נטשה ושירגן- תודה לכן על כי חשפתן את מסתרי נפשי המוטרפת.

      ואני לא ידעתי שאני כזה... אללי!

      אז בואו בנות ונבהיר דבר אחד: אני מתאר מצב קיים בארץ רחוקה. כה רחוקה מכן עד שאינכן מתאמצות לקרוא אלא שופכות כאן את המאמר המלומד ואת משפט המחץ שהכינותן מראש...

       

      עמד לי? ומה עם למעלה מ4000 כניסות לפוסט הזה? ללא קידום , למיטב ידיעתי... יש 4000 גולשים שרק מחפשים "את זה"?

        27/1/11 03:23:
      בקיצור עמד לך, התרגשת ורצית לספר למישהו, אז החלטת לצבוע את זה בצבעים "אידואולוגיים" כדי להצדיק את הפוסט הזה.
        27/1/11 02:09:
      לא ממש חשוב אם אישה היא רזה, שמנה, גבוהה, נמוכה, קשישה או צעירה, כל עוד היא על הברכיים מוכנה למציצה, ואובייקט להנאת הגבר.

      ואת ההסתכלות המחפצנת הזאת הייטבת לשמר, כמעט בכל משפט בפוסט, החל מהכותרת "ככה אנחנו אוהבים את הנשים שלנו", שהרי מה יש לה לאישה מלבד ההזדקקות הבלתי נשלטת לספק גבר ולהיענות להעדפותיו, המשך בקביעה הכל כך נוחה שהמבט הגברי הולך יד ביד עם ההיענות הנשית, כאילו השניה בכלל פתוחה לבחירה, וכלה בשלל התמונות המרהיבות של נשים על הברכיים.

      כשאישה היא לא יותר מאובייקט, ניתן לעשות בה מה שרוצים, ניתן להכות אותה וניתן לאנוס אותה, כי לאובייקט אין תחושות ואין רצונות. אפשר פשוט להשתמש בו.

      מכיוון שאתה בחרת לעשות הון מתמונות של נשים דוממות, מבלי לבקר את ההחפצה הפוגענית שלהן בחלונות הראווה, אביא אני את קולן.

      ---------------------------------------------
      לסיכום דבריו של ברגר שהובאו עד כה ניתן לומר כי אמנות ויזואלית כזו המתוארת על ידו מבנה את הגבר כצופה, מתבונן, סובייקט, בעלים, כובש ושולט, ואילו את האישה היא מבנה כמושא למבט הגבר, לכיבושו ולבעלותו. הנשים שעל הבד מקבלות עליהן (מכוח רצון הציירים) את התפקיד של "היות נצפות", כלומר – "היות קיימות בעבור מבטו של הזולת". הן רואות את עצמן כמושאים, ולכן הופכות לכאלה, כלומר: לאובייקטים עבור אחר, גבר. בכך הן מאבדות את קיומן כסובייקטים ואת אנושיותן. מובן כי ציורים כאלה מהווים מודל לחיקוי ולמידה עבור נשים וגברים המתבוננים בהם, ובכך מבנים את המציאות החברתית, שכן, כידוע – החיים מחקים את האמנות לא פחות (אם לא יותר) משהאמנות מחקה את החיים.

      http://2nd-ops.com/orit/?p=4652
        27/1/11 01:03:

      תודה למשיבים.

      אביבית

      מה שמעניין כאן הוא דוקא ההיפוך של ההנחה האחרונה: אין כאן מחסור במזון.

      דימוי הגוף המיוצג בבובות האלו הוא בעיקר תלוי תרבות וסביבה מקומית.

      יחד עם זאת אפשר לראות שיש בחלון בובות "סטנדרטיות".

       

      אילת

      אכן לא ירדת לסוף דעתי. בעיקר מכיוון שלא טענתי דבר ממה שאת טוענת... וגם מכיוון שאני מסכים לכל מה שאמרת אחר כך...

       

      איתמר

      אני מניח שאני יכול להסכים עם רוב דבריך.

      אלא מה?

      הבובה הספציפית (יש שם שני אקסמפלרים והיתה אחת עומדת בעלת שדיים גדולים מאד. רק התמונה לא היתה איכותית מספיק) הרי מוכיחה את ההיפך: המקומיים מציגים בגדים לצריכה מקומית (זו לא חנות לתיירים או לזרים!) בדרך שפונה אל הקהל שלהם ללא עכבות וללא התחנפות לטעם זר ולתכתיבי אופנה.

      אז מה ההצדקה למניפסט הזה? איפה הגזענות בדיוק?

        26/1/11 21:55:
      queremos lo que no tenemos
      מה שיש לי - הלוואי ולא היה לי
      ומה שאין לי - את זה אני רוצה
      אנחנו תמיד רוצים להיות מה שאנו מזהים עם הצלחה, בריאות, איכות.
      לרוב, אופנה היא ניסיון להיראות עשיר.
      פעם, לעשירים היה אוכל.
      והעניים היו רזים.
      העשירים הבליטו והדגישו את הבשר שצברו עליהם.
      בתקופה הוויקטוריאנית, העניים היו שזופים. תוצאה של עבודה תחת השמש.
      והאריסטוקרטים שמרו על עורם החיוור תחת שמשיות וכסיות.
      כיום, העשירים אוכלים בריא ורזה. ומשתזפים בקאריביים.
      לעניים אין זמן לשמש. והמזון התעשייתי מתפיח אותם.
      בתרבות שלנו, כולם בדיאטה ובמרדף אחרי השמש.
      לא בסין או בתאילנד. הפועלים משם מכסים כל איבר מפני חשיפה לשמש.
      עניין גזעני של מעמד חברתי.
      אישה בגואטמלה אמרה לי פעם, שהאמריקאים חכמים. גם בקוסטה ריקה פגשתי סגידה למה שהם מייחסים לארה"ב.
      לא מפתיע, שהם חולמים להיראות כמו מה שהוא אמריקאי, עשיר, מוצלח ואיכותי בעיניהם.
        26/1/11 19:43:
      צר לי, אבל טרם ירדתי לסוף דעתך:
      האם אתה טוען שבובות אלה אינן חטובות?
      האם חטוב משמעו רזה מאד?
      לעניות דעתי, חטוב הוא דווקא מקומר (לא שמן), פרופרוציונלי, בעל צורת אישה, אפילו שעון חול.
      לפחות לפי קימורי הנשים המתאמנות שעות כדי לקבל את הקימורים האלה :)
      נכון שלנשים אלה יש קצת יותר מאסת גוף מהטירוף הגועלי הישראלי-מערבי, אבל עדיין - רזה למדי.
      בכל אופן, שאפו לקוסטריקאים על הטעם הטוב.
        26/1/11 19:03:
      דימוי הגוף כפי שזה מוצג בחנויות ראווה מתחשב בכמה משתנים: קודם כל התרבות המקומית ואח"כ המדיה ההמונים (וכמובן מזג האויר, בחורף בדר"כ לא יציגו בגדי ים ואז הגוף יותר מוסתר). ככל שיש השפעות מערביות מן הסתם התרבות מושפעת יותר מהמדיה, ככל שהיא לוקלית זה פחות. אבל ככל שחולף הזמן פערים בין מקומות מצטמצמים (ואז מופיעה תצורה שלישית: גלוקלית: שילוב בין המקומי לגלובלי). ראוי להוסיף כי אידיאל היופי משתנה בהתאם לערכים ולנורמות בכל תרבות ותרבות (למשל דוקא נשים בלונדיניות יועדפו בתרבות שאין בה הרבה כאלה. דוקא נשים שמנות יועדפו בתרבות בה יש מחסור במזון וכו' וכו'). פוסט מעניין.
        26/1/11 17:47:

      אני לא חושב שזה ענין של גיאוגרפיה.

      אני חושב שזה ענין של תרבות וחברה.

      המקום היחיד בו ראיתי עד כה בובות ראווה בפרופורציות ריאליסטיות היה בלואיזיאנה. בניו אורלינס.

      בדרך כלל, בעולם המערבי,  ניתן לראות כאלה בחנויות למידות גדולות.

      מי שיצא לו להסתובב בדרום ארה"ב ודרומה גילה שנשים וגברים שם אינם רזים, תמירים ובלונדיניים אלא מוצקים, לא גבוהים במיוחד ובכל מיני צבעים של עור ושיער.

      יש פער בין הדימוי אליו שואפת האופנה ובין דימוי הגוף הארי/סקנדינבי ששולט בתקשורת המותגים ובין איפיונים מקומיים.

      האפשרות להציג פרזנטציה קרובה למציאות המקומית, גם אם יש לה ביטוי שובניסטי, דורשת הבנה עמוקה יותר של השוק ואומץ לפניה ישירה ללקוחות ולתשוקות שלהם- לא של היצרנים/משווקים.

      ועכשיו צריך לבחון מה מוצג בחלון של "מתאים לי" או "אשה-אשה" ומה המוטו השיווקי שלהם... 

        26/1/11 09:41:
      הכל עניין של גיאוגרפיה?
        25/1/11 22:45:
      מזל שהכל עניין של טעם.......

      פרופיל

      שחר_קליין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      עידכונים

      הבלוג שלי

      העיצוב עובד

      קישורים