לא, זו לא הייתה הצגה על מכשפות ושדים. לא היה בה אף לא יער אפל אחד או דרקון בארמון מרוחק, ועדיין משהו בהצגת הילדים הזו הפחיד אותי. הפחיד מאוד.

את הרמז הראשון אולי הייתי צריכה להבין כאשר התקשרתי מס' ימים לפני ההצגה בכדי להזמין כרטיסים, והקופאית ספק גיחכה, ספק נזפה בי, בעודה מבינה שמדובר כנראה באימא צעירה, חסרת ניסיון ואחריות: "מי מזמין כרטיסים של יובל המבולבל בדקה ה-90?" היה זה כאילו שאלה "מי מסיעה תינוק בלי סל קל?" או "מי לא דואגת לתזונה בריאה לילדיה?", שהרי מדובר במצרך בסיסי לגידול הילד. התנצלתי.

שפר מזלי והשגתי כרטיסים. הייתה זו חוויה מרגשת גם עבורי. הצגה ראשונה עם בני הפעוט. כמו ילדה הבטתי בשיירת המכוניות בכניסה להיכל התרבות ובאינספור הורים מתרגשים וילדים מלאי ציפייה.

חברת ההפקה לא בחלה באמצעים זיהתה ישר את הפוטנציאל של הצרכנים (שלא לומר צרחנים) הקטנים.ומילאה את רחבת ההיכל בשלל גירויים ומוטרות. זו זכותה, הרי מדובר בעסק כלכלי לכל דבר. את, האמא הצעירה, צריכה להתמודד עם ים של הפתעות בעשרה שקלים, כאלו אשר עובדות ומרגשות את הילד במשך לא יותר מעשר דקות: החל משבשבת זוהרת ומנגנת (שהדבר היחיד שמציק יותר ממנה הוא בכי הפעוט כשזו מפסיקה לעבוד) דרך פוסטרים, חוברות וקלטות של גיבור היום, וכלה בגולת הכותרת- תחפושות של יובל המבולבל.

ברגע השיא ירד יובל מן הבמה וניגש אל הקהל. שאגות שמחה של עוללים קטנים שיכולים לגעת בכוכב מילאו את ההיכל. בתוך כל ההמולה ניגש יובל אל ילד קטן והרים אותו בגאווה. מדובר היה בשיבוט של ממש, יובל מבולבל קטן, לבוש אותו זוג מכנסיים, אותה חולצה ואותו כובע. אז הבנתי- מתחת לאפנו ממש צומח לו דור של מבולבלים קטנים.

*

"אני מחפשת שולחן וכיסא לילד".

"בן או בת?" שאלה המוכרת.

"מדוע יש שולחן אחד לבנים ואחר לבנות?" תהיתי.

המוכרת ניאותה להסביר לי, בשמחה רבה, ש"יש שולחן של 'בוב הבנאי' לבנים. או של 'בוב ספוג'. לבנות יש שולחן של 'דורה'. להורים ברוכי המינים, או סתם ליברלים, יש שולחן יוניסקס של 'פו הדוב'".

"אני מעדיפה שולחן ללא מותגים" עניתי. (מתעלמת ממחשבות על הבנייה מגדרית שהתרוצצו בראשי)

"למה?!?" שאלה המוכרת, נועצת בי מבט שיפוטי, כאילו זה עתה מנעתי מהילד פיסת תרבות משמעותית, "הם מאוד אוהבים את זה!".

גילוי נאות: כילדה הערצתי את מייקל ג'קסון במובן הקלישאתי ביותר של הערצה נוסח שנות ה-90. חדר הנעורים שלי כלל פח-כיסא, פוסטרים כריות וחולצות, כולם נושאים הדפס של האליל, וכמובן קלסר עב כרס שבו שמרתי את כל הכתבות שגזרתי באדיקות. אפילו הפלגתי רחוק, ועל פרק כף היד ענדתי תחבושת, בדיוק כמו זו של מלך הפופ בכבודו ובעצמו. חוץ מהליכת ירח אימצתי את כל הגינונים של הכוכב.

מותגים לילדים תמיד היו שם. אולי זה אנחנו שהתבגרנו, ואולי אנחנו אותם ילדים נלהבים, רק שאיתנו גדלה גם הבושה וההצטדקות . פח הכיסא והפוסטר הוחלפו בכיסוי לאיי פון ואת מייקל ג'קסון מחליף עתה סמל התפוח הבוהק.אם זה רק היה מקובל היינו ממשיכים לרקוע ברגלינו לבעוט ברצפה ולצעוק: "אמא, תקני לי!", ומחייכים חיוך שובבי של ניצחון כשזו התרצתה ורכשה עבורנו עוד מותג נוצץ.