אני רוצה לספר לכם קצת פאטאנג'אלי. פאטאנג'אלי (=ידי אישה בהודית), היה הגורו שהמציא את היוגה הבנויה מסוטרות (בין השאר, גם את הקאמא סוטרא). בניגוד למדיטציית יוגה, שמטרתה להתחבר עם העצמי והעולם, הסוטרות הן דרכו של האדם, לפי האמונה ההודית, להתחבר על האלים. במסגרת היוגה האדם שוהה במצב טראנס, במשך שעות, ימים ולעיתים שבועות, תוך הרהורים עצמיים ואמירת מילות תפילה. צריך להבין, שזוהי דרך חיים לפיה חיים מליארדים (הודים ולא הודים), במשך מאות שנים. מישהו אמר פעם, מיליארד סינים לא טועים. ומיליארד הודים?
עקרון הסטאטוס קוו הוא עקרון מוביל בעולם הרוחני בפרט, ובעולם הדתי בכלל. הדת תמיד תטיף לשמרנות, לכיבוד העבר ולשמירה על ערכים. לא לחינם העולם הדתי בז לעולם המודרני, שלוח הרסן, חסר הערכים המסתער על הקידמה ומזניח את העבר. ולא לחינם אנשים חוזרים בתשובה, מבינים את הערכים המוספים שבמסורת, בהבנת והערכת העבר ובשמירה על דרכי אבותיהם. הדת נותנת תקווה, קו מנחה לחיים - הדת היא דבר חיובי וטוב. לכן, כדי להעביר את המסר מבלי שהדבר יעורר מלחמת דת, לא אדבר כלל על הדת (כל דת שהיא) - אלא על השמירה על סטאטוס קוו. אבל, כמו שמכסה של סיר אחד לא טוב לסיר אחר, כך הוא הדין בסטאטוס קוו בין אדם למדינה. אדם, כפרט, יכול לעבוד באותה עבודה משרדית כל חייו, להישאר באותו כסא ולא לדרוש מעצמו דבר מעבר למה שקיים - ולהיות מאושר בחלקו. הוא למעשה דורך במקום, אבל מבחינתו זה מספיק טוב - וזה מה שחשוב! הוא אפילו יכול להרשות לעצמו להתפטר, לטוס לחודשיים, להיעלם בג'ונגל, לעשן סמים, לשרוף את הכסף, לחזור לארץ, לצאת למסיבות, ובשלב מסוים לחזור לשוק העבודה - או לחלופין, לרדת לרחוב ולקבץ נדבות. הוא ימשיך להתקיים. לא כזה הדין במדינה. למדינה מרכיבים רבים - חברה, תרבות, בטחון, אך כולם נשענים על דבר אחד - כלכלה. בכל שנה, הנושא החשוב ביותר הוא חלוקת התקציבים, שבעזרתם יהיה אפשר להמשיך לקיים את המדינה בתקינות. והכלכלה, בהיותה הן פנימית והן בינלאומית, היא בעל אופי הדורש התקדמות. אפשר להשוות את זה, למשל, לדירה - האדם יכול לשבת בדירה עם מזגן, אוכל טוב, ריהוט יקר, טלוויזיה גדולה וקישוטים רבים. הוא ייאלץ לעבוד קשה בשביל לרכוש ולשלם עבור הכל, אבל אין ספק שרמת החיים שלו תהא גבוהה (בסטנדרטים חברתיים). לעומת זאת, הוא רשאי לחלוטין לחיות בדירה רק עם ספה שהוא מצא ומקרר ריק. אבל אפילו אז, הוא יהיה חייב לשלם חשבון חשמל, ארנונה, מים וכולי. כלומר, ההוצאות הקבועות שלו לא ישתנו. ההוצאות הקבועות של מדינה הן אדירות - יש צבא להחזיק, שירותים לסבסד - כמו לחם, מים, חשמל, לימודים - הוצאות ממשלה, ועוד כהנה וכהנה. שכ"ד גבוה מאוד, שרק עולה מדי חודש. מדינה לא נהנית מהחופש לעשות הפסקה לחודשיים - כי אחרי חודשיים, לא יהיה לה לאן לחזור (גם לא אחרי יום). לכן, מצב של סטאטוס קוו הוא מצב בלתי נסבל ברמת מדינה. אנשים שחונכו על פי ערכי הסטאטוס קוו, יכולים לחיות חיים מאושרים מאוד כאינדיבידואלים. הם החליטו לעצור את ההתקדמות החברתית שלהם, ולפנות להתקדמות מסוג אחר. מבחינתם, זוהי הדרך הנכונה - וזה בסדר. לעומת זאת, אסור שייקבע סדר היום המדיני לפי עקרון זה - ההשלכות על המדינה יהיו פאטאליות. בכלכלת מדינה ישנו צורך באנשים שמבנים בכלכלה, קוראים שווקים - מקומיים ובינלאומיים - ונותנים להכנסה של המדינה להיות לא שווה, כי אם בהכרח גבוהה יותר מההוצאה השוטפת+ההוצאה הקבועה של המדינה, תוך תיעול הכספים חזרה לידי התושבים בצורת שירותים שונים (למשל, חינוך חינם, בתי כנסת, בתי חולים, תחבורה ציבורית חינם וכו'). ניתן לדמות את המדינה לאצן, בריצה לטווח ארוך מאוד. נכון, הוא יכול להפסיק לרגע לרוץ. הוא יכול לעצור, לשתות, לנוח, לדבר קצת עם חברים ואולי אפילו לעסוק ביוגה הבנויה מסוטרות. אבל כשיחזור לרוץ, יבין כי הוא מזמן כבר הפסיד במירוץ. כי העולם אינו עוצר, ואף מדינה לא נחה לרגע. גם להם יש חשבונות לשלם.
כשמדובר במדינות, כסף זה כח - ומדינת ישראל פונה לכיוון פשיטת רגל, מה שיכול להוביל אותנו לכיוון אחד בלבד, בו הולכים לעיתים לעסוק בסטאטוס קוו גם דתיים וגם חילונים - לים. |