טנדורי ביקורת מסעדות – 25.1.2011

אין זה ממנהגי לכתוב על מסעדות, לא כל שכן ביקורת, בטח ובטח, כזו שהיא רעה.

יעידו עלי כל המכירים אותי, ביושבי לסעוד במקום זה או אחר, אני נמנע במפגיע ובכל מחיר מלהביע דעתי על דבר האוכל המוגש לשולחני בפני בעלי המקום.

אני יכול לרטון בשקט ביני לבין עצמי, או ללחש אי אילו מילים לשותפיי לשולחן, אני יכול שלא לאכול מאום מאשר הוגש לי, אבל לעולם, לעולם לא אחשוף בפני המלצרים או השף את מורת רוחי.

את זו האחרונה, אני מביע אח"כ, במו רגליי, שאינן שבות וחוצות עוד את סף דלתה של המסעדה הספציפית הזו לעולם, מה שמטבע הדברים הפחית עד למינימום שבמינימום את מס' המקומות מהם איני מדיר רגלי.

יש ויאמרו כי אין בכך מן היושר, שכן אפשר ונתפסה המסעדה ל"יום לא טוב" אני גורס לשיטתי, כי אין חיה שכזו "יום רע" שף או טבח טובים, לא יפתחו את דלתות העסק, קל וחומר, לא יגישו מזון לסועדים, אם איכותו  אינה נראית להם הטובה ביותר, חד וחלק, נקודה.

שונה הדבר כאשר אני נתקל (נדיר לצערי) במשהו טעים לשם שינוי, או אז איני מחמיץ את ההזדמנות ואיני חוסך מן הנוגעים בדבר את נחת רוחי, דומה כי משנתקלתי במשהו טוב, הרי אני מבקש להעתיר שבחים וחיזוקים על האחראים לו, למען ימשיכו וישמרו על הגחלת.

וכל ההקדמה הזו למה?

הפעם אחרוג ממנהגי וכן אכתוב דבר מה על מסעדה, מסעדת טנדורי של מיודעתינו רינה פושקרנה באיזור התעשייה של הרצלייה.

יש לומר מיד כי לא היינו מ"אורחי המקום" ולכן חפות המילים שאכתוב מכל חוב כלשהו, כפי שלטעמי צריך להיות בכל רשומה המכבדת את הנייר עליו נכתבה ואשר באה לתאר טיב ואיכות מזון או שירות במקום פלוני אלמוני.

ביקורת (לשמה) אין היא יכולה להיות הוגנת, אם לא נכנס המבקר לבית העסק כשהוא אלמוני, ללא כל הודעה מראש, בטח ובטח אחד כזה המשלם במו כספו על כל מה שהזמין.

לעולם אקל ראש בביקורת מסעדה שהכותב אותה הוזמן אחר כבוד אליה ולא שילם עבור שירותיה, אפילו מופיעה עובדה זו באותיות קידוש לבנה ובראש הגילוי הנאות.

סרנו אל מסעדת טנדורי, זוגתי ואני לסעוד את ליבנו ובחרנו את התפריט העסקי המוגש בכל יום בשעות הצהריים.

ההגשה הינה חפשית (בופה) בשירות עצמי.

אל השולחן הוגשו שתי קערות מרק (עדשים) ע"י המלצר, משום מה היו הן מלאות (שמא עלי לומר ריקות) רק עד רק כדי שליש מתכולתן.

הכמות המעטה שבקערית, התגלתה מיד כהברקה שכן כבר לאחר טעימה אחת ממנה,הנחנו לה לנפשה...

המרק התגלה כסר ותפל בטעמו, כל קשר בינו ובין עדשים לא היה קיים כלל וכלל ומרקמו היה עמילני משהו.

מאחר ולא היו בנמצא סוגי מרק נוספים לבחירה, הרי שמיד, חדורי תקווה מחודשת נגשנו במרץ למלאכת האכילה (כך לפחות סברנו).

המבחר היה דל וסודר בקערות נחושת נאות שנשרפו זה מכבר בחום הלוהט של להבת החימום.

דג בקארי (קארי פיש) שמורכב היה מסוג בקלה (נחות ביותר) של דג, הוא היה חיוור, חסר מרקם ונטול כל טעם לחלוטין.

עוף בקארי (צ'יקן קארי) אף הוא סתמי ותפל, בעיקר צמיגי.

עוד כיכבו שם "אלו מטר" של אפונה ירוקה ותפו"א בצירוף גזר גמדי (גזר גמדי?) שלא בושל כהלכה, היתה זו עיסה אחת דביקה, בצקית ומיותרת לחלוטין ומוטב היה לו לא היתה מוגשת כלל וכלל.

תרד ותירס, לא תרד, גם לא תירס, שלא לדבר על המראה הדוחה של המסה וכל המוסיף גורע.

"דאל" של גרגרי חומוס, אף הוא לא הצטיין בטעמים ההודיים האופייניים ולא היה טעים לחלוטין.

הפקורה בבלילת קמח חומוס, היתה רופסת, קרה ונייטראלית בטעמה, גם הרוטב שהעמסתי עליה בנדיבות לא הצליח לטשטש את טעמה הקלוקל!

שתי קערות סלט ירקות חתוך גס שרק שארית הירק הדבוקה לדפנותיהן העידה כאלף עדים על עברן המפואר ואשר צוות המקום אפילו לא טרח למלאן שוב כל משך שהותינו (הקצרה) במקום.

האורז הבסמתי היה משעמם, יבש וקשה לבליעה.

קינוחים (שתי רביכות, שרב בן הנסתר על הגלוי) אורז באחת וסולת בשנייה, היו למטה מכל ביקורת וחבל אף להטריח עצמי ולספר עליהן.

מה, כל כך רע? אתם שואלים ואני אגיד כן! אפילו יותר מכך.

מנה עסקית בטנדורי, מחירה 70 שקלים לסועד, לא מעט, גם לא הרבה בהנחה שהמבחר סביר (מה שבהחלט לא היה שם) וכמובן מתהדר בטעם ההודי המוכר, הפיקנטי והמתובל בתיבלון הכה אופייני למטבח המצויין הזה שאין הרבה שווים לו.

יודע אני דבר או שניים על אוכל, האמינו לי, מה שהיה שם אתמול לא דמה ולא ראוי הוא שייקרא אוכל, זה היה גיבוב של עלבון גובל בזלזול, כלפי הסועדים כולם אשר הבעת האכזבה היטב ניכרה על פניהם.

בפינת השתייה החמה, מזגתי לי מים חמים אל כוס זכוכית מיניאטורית, ששקיקי התה המשובחים (נקודת האור הקלושה) והמרופטים של "ceremonie" (רק שלושה במס') היו גדולים עליהם בכמה מידות.

על השולחן עמדה צנצנת עם קפה נמס (כלשהו) ברם לא היה בנמצא חלב.

כשביקשתי חלב מן המלצר הסתכל הלה עלי כלא מבין ורק בפעם השלישית נאות והביא לי מעט ממנו.

זה היה רע, רע, רע לתפארת הגראם מסאלה!

רינה'לה פושקרנה יקירתי, אפשר ואת כה שבעה (מהצלחה ומכסף) עד שאיכות הפכה מילה גסה בעינייך וזה לכשעצמו רע.

אפשר ואת סבורה (במין שיקול עסקי קר ומוטעה) כי מי אשר כבר מטריח עצמו ובא בשערי טנדורי לארוחה עיסקית (רק עיסקית, רחמנא ליצלן) אינו זכאי לאוכל הגון, כפי שמוגש אולי לאלה המזמינים מן התפריט הרגיל וזה גבירתי, רע כפליים, סליחה "שהזמנו עיסקית".

אפשר והשעה (נכנסנו לאכול בדיוק בשעה אחת ארבעים וחמש בצהריים) היתה מאוחרת משהו ואחרי השיא, מה שבעיני הוא שיא שיאי ההזנחה, שכן כלל נהיר וברור הוא בענף המסעדנות, כל אימת שמוגש אוכל, לרבות תפריט עסקי, חזקה עליו שיהיה לעילא ולעילא, עד אחרון הסועדים כולם, אין באמצע, אין חסר, נקודה.

זה היה כל כך רע, עד שלא יכולתי להתאפק וכתבתי, בלי תמונות (חבל על הפילם) ובלי תיאורים מיותרים.

המלצתי לכל מי שמתכוון לאכול שם, אל תלך לאכול שם!

הציון שאני מעניק לטנדורי הרצלייה (בסולם אחד עד חמש) הוא מינוס ארבע!!!

שלום ולא להתראות טנדורי הרצליה, למה? ככה!

מיותר לציין כי חזרנו רעבים, אך מאוכזבים...

*הכותב שף במקצועו.