ובהם קריאות לרצוח - -
יש את הרגע הזה ברכב כשאני פולט דיסק מהנגן, ולהרף עין הוא עובר לרדיו לפני שאני מצליח להשתיק אותו.
מעולם לא אהבתי רדיו. יותר מוץ מתבן, יותר טרה מנטו. יותר מדי פרסומות וקשקשת ומעט מדי מוזיקה שווה. בעיקר מעט מדי מעצמך ויותר מדי מהם, מהיד המכָוונת שתוחבת לך תכנים שלא ביקשת לנקבים שלא אישרת, לרוב במטרה לְזָמבֶף אותך לכדי צרכן ממושמע.
הנה, טבעתי מילה בעברית. תגידו להם שלמדתם מרז.
---
גם על החדשות מעולם לא הייתי שרוף, אבל עקבתי. הנחתי שאתה פשוט אמור לעקוב. להיות "מיודע". לדעתי התפיסה הזו רווחת כי גדלנו במדינה עם ערוץ טלויזיה בודד, שלושה עיתונים, ואולי שלוש תחנות רדיו שלא היו FM בערבית או קול המוזיקה. זה כל מה שהיה. אז עקבתי. לא מעט, לא המון. מספיק כדי להישאר "מיודע". עד שלפני שנה הפסקתי בבת אחת. תרנגול הודו קר, כמו שאומרים.
זה התחיל כניסוי: איך ארגיש אם אֶמָנע מהחדשות על כל צורותיהן למשך חודש? אחרי חודש שלא צפיתי, האזנתי או קראתי חדשות, הרגשתי מצוין. אז המשכתי להפסיק, ומאז לא הבטתי לאחור. בהמשך קלטתי שעיקר תפקידן של החדשות איננו ליידע אותנו במה שייטיב עמנו לדעת. (כשכן, זה בונוס.) עיקר תפקידן להיצרך, ולשם כך הן מפתות אותנו עם השלילי, המכעיס, המורבידי, הסנסציוני, הרעיל. ובניגוד למה שחושבים, אלו לא מילים נרדפות ל"החשוּב".
לא מסכימים? בצעו את הניסוי ואז דברו איתי. חודש שלם. בלי לרמות.
---
אז יצאתי עם החברה הכי טובה שלי למסעדה, ודיברנו על מה שעניין אותנו - נושאים שאנחנו קבענו שראויים לדיון. בדרך הביתה שמענו דיסק של ה-Spin Doctors שיש לי מאז הצבא.
"תעתיק לי אותו."
"אין בעיה," אמרתי בעודי חונה. שלפתי את הדיסק מהנגן, והחדשות הבליחו לשנייה ברדיו. היה זה קריין גברי באמצע דיווח:
"...ובהם קריאות לרצוח - -"
לחצתי על כפתור הכיבוי. אני וחברתי הטובה החלפנו מבט הרה-משמעות ופרצנו בצחוק.
"את רואה?" אמרתי לה. "את רואה למה אני לא מאזין לחדשות?"
רנדל הזומבי אומר: "תקשיבו לקול הפנימי שלכם" (אילוסטרציה) |
