הולכת בלי יחפה
פוסטים פופולאריים
-
הצצה ראשונה
9/6/09 | 438 צפיות
-
הצצה רביעית
29/6/09 | 882 צפיות
-
מחשבות על המציאות
25/4/11 | 1011 צפיות
-
הצצה שישית
16/7/09 | 659 צפיות
-
זרימה נכונה
26/5/10 | 888 צפיות
-
בקשתך התקבלה
6/11/09 | 1078 צפיות
חברים
בימים האחרונים אני מהרהרת בתפקידי כחברה, בציפיות שיש ממני בשוטף ובזמנים מורכבים יותר. יש לי חברים בדרגות קרבה שונות, חברי ילדות שמכורח הנסיבות והגאוגרפיה התרחקו לשנים אחדות ושוב חזרו לתמונת חיי, חברים של השנים האחרונות שהיחסים איתם הדוקים, חברים וירטואליים שהפכו למציאותיים ועוד כאלה של מפגשים חברתיים או שיחות טלפון פעם ב.. מבחינתי יחסי חברות במהותם דינמיים, ואין מה להתפס בהם או להתקבע, כיוון שישנם שינויים בחיינו כל הזמן שמכתיבים את האנשים עימם נרצה להיות בקשר קרוב או להתנתק לזמן מה או בכלל. אני מכבדת קשרים שמתמוססים ויודעת שלפעמים אני ממלאת תפקיד מסויים וזמני והתפקיד הזה מסתיים ולהפך . כשאני נמצאת בקשר חברי ולא משנה דרגת קרבתו, מבחינתי אני מוכנה לעזור תמיד, להיות אוזן קשבת וכתף כשמתעורר הצורך. וכאן מגיעה המחשבה אשר מלווה אותי לאחרונה: עד כמה עלינו להוות עבור האנשים שאנו בוחרים להיות הקרובים לנו משענת ובאיזה רגע אנו מצופים לעמתם עם המציאות-כפי שאנו חווים אותה-. הרי, כל אדם שפונה לחבר ומעוניין לשתף אותו בקשיים ובטרדות, יודע בתוך תוכו מהו הדבר הנכון עבורו לעשות. יודע, אבל בוחר מסיבותיו, להתעכב באותו מקום, להתלונן, לחזור שוב ושוב על אותם דפוסים. האם חבר לא מצפה בזמן שכזה רק למקום עבורו? מקום להניח את הראש בלי שיפוט או ביקורת. או שאולי הציפיה היא שמישהו כן "ינער" אותו סוף סוף וידחוף אותו לפעולה. אני נוטה לנסות להרגיש תוך כדי שיחה מהו אותו דבר שהחבר זקוק לו באמת כרגע, כשהכיוון הראשוני רק לאפשר מקום. לפעמים השתיקה ורק השתיקה פותחת את הדלתות טוב מכולם. השבוע העליתי את העניין מול חברה טובה, אחרי שיחה שבה היא הטיחה בפניי אמיתות, ידועות לי כמובן, והראתה לי את העובדות הפשוטות והצורמות בזו אחר זו. זה לא היה קל וכן הערכתי את כנותה וכוונותיה הטובות והנקיות, יחד עם זה, שאלתי את עצמי האם זה מה שרציתי עמוק בתוכי ממנה באותה שיחה? האם היה משהו בי שזיהה ורצה את התגובה הזו? ובזמנים אחרים, אולי יחלוף בי ספק לפני שאשתף שוב. חברות קרובה מתקשרת בעיני ל-מקום בטוח- כזה שאין בו צורך במסכות, בתפאורה...גם כשקשה, גם כשטועים או נופלים, כי אם גם שם לא, אז איפה כן? (אני לא מדברת על זוגיות, שגם היא סוג של חברות אמנם, אבל ממחלקה אחרת...בפעם אחרת אולי) פעם הייתי טוטאלית מאוד בקשרים חבריים, בנתינה וגם בציפיה, הזמנים קצת השתנו והיום הטוטליות הזו כבר לא מתאפשרת, אפילו טכנית. זמינות באמצע הלילה בשעת משבר, שיחות של שעות, נסיעות ספונטניות לסופי שבוע, לפעמים אני מתגעגעת. יש חלק בתוכי שברגעים מסוימים עדיין צריך את הטוטליות הזו, הביחד באש ובמים.. ובנימה זו... אסיים. |
תגובות אחרונות
-
CHIVIBAR
בתגובה על מכתב געגועים
-
אילן (אישון )נחשון
בתגובה על לא כל יום פורים...
-
Dolce Vita
בתגובה על אז הוא עף
-
א ח א ב
בתגובה על יומולדת של ב
-
א ח א ב
בתגובה על אהובי היקר
-
א ח א ב
בתגובה על החופש והאהבה- בעיני המתבונן
תגובות (40)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ב ב ק ש ה
לא הכרתי את השיר, הקליפ מצחיק....תודה שהבאת.
http://www.youtube.com/watch?v=oD3ILj7ivYw
שרונינית..
במקטע חיי הנוכחי , חבר טוב זה :
מישהו שאני יודע שאהיה זקוק לו הוא יהיה שם..
ואני אהיה לחבר טוב עבורו , אם לא אזדקק לו..:))
זה נכון רמי, זה באמת עניין של עדיפויות משתנות, בין אדם לאדם וגם לגבי אותו אדם על רצף חייו...
ואפשר לקחת את זה עוד אחורה , ולשאול מהי בכלל חברות..
יהיו לא מעט תשובות ..סדרי העדיפויות והדרישות שונות..
למה דווקא טנגו אני שואלת? חסרים ריקודים?...(:
לפעמים מתנתקים, אבל נראה לי שחברייך ברוח טובה...
"איפה אתה, למה אתה לא מתקשר"....
וכמובן את התשובה הבנאלית -
"לקחו לך את כפתור הSEND מהטלפון ?
אכן עליות ומורדות ולטנגו צריך שניים...:)
כתוב בלב, אהבתי את ההגדרה (: תודה לך
כתוב בלב
אהבתי מאוד
הזדהיתי
צאי לאור!
זה נכון מרוה, ככל שמתרחקים מעצמינו זקוקים ליותר מסכות...
וגם, (ואני לוקחת עוד פניה...) אפשר להרגיש אם זה נכון שם או לא, אם הויברציה תואמת...כי כשהיא לא, אז יש היסוס, גמגום, מילים שלא יוצאות טוב, ראש ריק מרעיונות....
הרי הכל קשור להכל..ואני אסביר, אפרט ואנמק:)
אני פוגשת את החברים שלי בדיוק מהמקום שאני נמצאת ביחס למרכז שלי, אם אני קרובה מספיק אני נוטה להיות הכי כנה ואמיתית, ואם אני רחוקה אני מזייפת,ככה זה אצלי.
מממ, הבטתי בו בספריה הבוקר והתלבטתי האם להשאילו, אבל אם את כבר ממליצה..
ואני נהנית מאוד, תמשיכי לא לעבוד, זה מעולה עבורך ((: ועבורי.
איפה היינו?..
המרכז הזה, כן. כמה מהר אפשר להיות מחוצה לו, מושפעים, מטולטלים, מזדהים.
ויש גם את המשחק הזה של לברוח משם, ע"י כל מיני חומרים, הסחות יצירתיות, רגשות ואחר כך להיות עסוקים בלנסות לחזור...
מה נמצא ברשימת המחזירים? עבורי עובד צ'י קונג, גם ממרכז אותי וגם בתנועה- להבדיל ממדיטציה שגם מצויינת לי- כך שיש תיעול למחשבות בזמן אמת וכמובן שהליכות ברגל באוויר הפתוח. ויש עוד כל מיני, אבל נראה לי שזה מספיק (:
אגב, שמת לב לכיוונים החדשים שהפוסט תפס בזכותך?...זה יפה (:
(את נאלצת לסבול..אני לא עובדת היום)
אני קוראת ספר נפלא, שמעודד אותי לחזור אל אותו מרכז שאת מזכירה, אל המרכז היחידי, אין בילתו, שמצד אחד אוסף אותנו, וכך מאפשר להתרחב.
(על הבוקר אלוהים ישמור...)
והספר כמובן הוא אלגנטיות של קיפוד.
אם נקח עוד צעד, אז כל התפסות במשהו, חפץ או אדם, היא מקבעת ותוקעת אותנו במקום..
אבל, וזה אבל לא קטן...אנחנו אחרי הכל בני אדם, לא מושלמים, מלאי חרדות כאלה ואחרות, מחפשים בסוף היום את הפינה החמה והאוהבת שלנו..
ועוד מחשבה, אולי כאשר המרכז הפנימי בטוח וחזק מספיק, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו את שמירת העירנות הזו שאת מדברת עליה, ואני הייתי קוראת לה פשוט חופש.
יותר מזה
אני שמחה שהכל משתנה,
הדינמיות שומרת עלי עירנית.
בבקשה (: רציתי לכתוב "כשהאדמה יציבה ובטוחה זה מתאפשר" אבל במחשבה שניה זה יכול לקרות גם ב"אוויר" או ב "מים" העניין הוא רק שיווי המשקל בין שני אנשים...מקווה שהצלחתי לתרגם את מחשבותיי ((:
בלל לא מרוה, דווקא בהצפה הקטנה שלך עשית סוג של סדר, למרבה הפלא. כי זה בדיוק העניין, הכל משתנה כל הזמן..המקום שבו אנו זקוקים לתמיכה או רוצים לתמוך והמינונים בינהם, ואני גם חושבת שכך, באופן תת מודע אנחנו בוחרים את חברינו בתקופות השונות, מתאימים אותם והם אותנו אליהם...והטעויות באבחון למיניהן - מתמוססות מעצמן (:
גם אני נרתעת מלתת עצות, בעיקר כאשר אני לא מתבקשת לכך, זה אפילו סוג של תוקפנות בעיני...אבל לא תמיד זה מקובל בצ'כונה, שבה כולם צריכים לדעת הכל ולייעץ מנסיונם מבלי להדרש...
"ככל ששתיקתו מתמשכת, אתה צועד עוד צעד אל עצמך פנימה,
ומוציא משם החוצה, אתה סומך יותר על שתיקתו."
זה כל כך יפה :-)
תודה שרוניני
אני חושבת שכל התשובות נכונות.
הכל כל כך דינמי , וחסר חוקים.
החוק היחידי שאני משתמשת בו בשנים האחרונות, זה לא לתת עצות.אני שונאת שנותנים לי עצות כשאני לא מבקשת, אז גם אני לא נותנת עצות. וכן, המושג חברות יחד עם עוד דברים בחיים שלי, משנה את פניו כל הזמן, הצרכים משתנים, וציפיות איתם והיכולות גם. אוף..בלאגן עשיתי לך.
אתה מדבר והאדם שמולך שותק
אתה חושב- בטח בעוד רגע הוא יקטע אותי ויגיד משהו משלו-
והוא שותק
אתה חושב - או קיי, אולי אני יכול להפתח עוד קצת, אני אנסה משהו קטן- ואתה מנסה
והוא שותק
ואתה ממשיך
והוא שותק
ואתה מקבל את המקום הבטוח, הנוכח והמקבל שאתה זקוק לו וככל ששתיקתו מתמשכת ואתה צועד עוד צעד אל עצמך פנימה ומוציא משם החוצה אתה סומך יותר על שתיקתו.
תודה שבאת אופיר (:
אותה שתיקה הינה ההקשבה הנעלה ביותר.
שבת שלום שרוניני :-)
העניין הוא שברגע האמת, כל המושגים הללו מתבלבלים קצת... ההבדל בין לנער, לייעץ, ולהעביר ביקורת יכול להיות דקיק עד בלתי נראה... ובשביל לשפוט, אכן, יש שופט (:
לייעץ - כן. לנער אם צריך - כן. וכמובן לספק (ולקבל) את אותו מקום בטוח עליו את מדברת.
אבל לבקר או לשפוט - בשביל זה יש בעלי מקצוע מיוחדים.
באסה להיות בוגר :)
איך זה הגיע לכך שהאחריות אצלי שוב?....((:
אם תאמרי לי:
כשיו שב פה ותן לי לשחרר לחץ.
אשב בשקט ולא אומר דבר אפילו אהנהן ואצעק איתך : בטח!! הבני זונות!! כן!!!! וכאלה עד שתתפקעי מצחוק.
אבל אם תבואי להתייעץ , גם אם את יודעת מה נכון אנסה לחדד את זה, אנסה לעזור לך לפרק את אותם טיעונים שאת יודעת שהם שגויים אבל את לא מוצאת את הכלים להוציא אותם אל האור.
בגלל זה אני שונא להתייעץ עם עצמי.
טוטליות ממכרת...ולי יש נטיה להתמכרויות לצערי....
סבכת אותי עכשיו שטותשנ...
מצב לא נוח עקב שיתוף פעולה עם חוסר הכנות שלי לעצמי, השאלה עד כמה הדברים ברורים וידועים לשני הצדדים, לא?
כלומר, אם אני צריכה ככה כרגע, נכון שבגדול עדיף אחרת- בתמונה הגדולה- אבל מה בעצם המטרה? הרי לעזור, אז מה היא העזרה האמיתית, זו המתאימה, לא? תלוי את מי שואלים....
אני חושבת שלפעמים הדחף הראשוני הוא - אני יודע מה נכון ואני הולך עכשיו להגיד את ה כ ל כדי לסדר את העניינים- הדחף הזה להציל את העולם, כמו שאנחנו מבינים שצריך..
ותודה שאתה פה חבר.
ולשאלתך,
לדעתי מה שכתבת לגבי הצורך שלך נכון אבל צריך לשים לב שאותו אדם שאת מבקשת להעזר בו לצרכים של תרפייה ודיבור יכול למצוא את עצמו במצב מאד לא נוח כי הוא מרגיש שהוא משתף פעולה עם חוסר הכנות שלך עם עצמך ולא רוצה לעודד את הדרך הזו. ולכן, אולי יש איזו דרך ביניים ללכת בה אבל צריך להיות אדם מאד רגיש בשביל למצוא את הדרך הזו.
פה בשבילך תמיד.
את מזכירה לי את עצמי.
אלא שלמדת להתפשר ואולי כך צריך.
אף פעם לא יכולתי לוותר על הטוטליות
שבייחסי וציפיותי מהקרובים אלי באמת.
זו בחירה לא פשוטה, יוצרת מרחב מוגזם
ללבדיות עד שהבדידות הופכת למקדש....
עניין של אופי, אולי.
משענת קנה רצוץ....זו אכן בעיה, כנראה שגם להשענות צריך להיות גבול, להשאיר מרווח...
תודה שבאת ונעים מאוד (:
רק צריך לשים לב שלא יהפכו למשענת קנה רצוץ
כן, רצוי שזה יהיה מתואם, לא בטוח שזה כל כך מסובך, רק מצריך גמישות מסויימת..
אכזבות- גם עניין יחסי..עד כמה אנחנו סלחניים עם עצמינו או מחמירים, סביר שכך נהיה גם עם אחרים...
אם אתה טוטאלית והצד השני לא- אתה מתאכזב
לא יודע אם יש תשובה לשאלת עומק החברות
יש לי רושם שעבור כמה חברים אנחנו מוכנים להתמודד גם עם אכזבות מהם- ונמצא תירוצים למה הם איכזבו