רי דולי בת ה-17 לא הולכת לבית ספר. היא גם לא עובדת או מבלה עם חברות. מאז שאביה נעלם בנסיבות מסתוריות, רי מקדישה את כל זמנה לטיפול בשני אחיה ובאמה החולה. היא מבשלת להם, מסיעה אותם ממקום למקום, מנסה לגרד כסף מאיפה שרק אפשר, אבל הצמא גדל והבאר מתייבשת. באחד הימים, מגיע לבית משפחת דולי השריף המקומי ומודיע כי על אביה של רי להתייצב בבית משפט בשבוע הבא, או שהבית שרשם כערבות יעוקל ושלושת ילדיו יוותרו ללא קורת גג. לרוע המזל, לאיף אחד אין מושג היכן האב וכיצד ניתן להשיג אותו בכדי שיופיע למשפט. רי מבינה שההעלמות קשורה לעיסוקיו של אביה עם סוחרי סמים ומחליטה למצוא אותו ויהי מה, לפני שתזרק עם משפחתה מהבית.

המכשול העיקרי בדרכה של רי הוא לא למצוא מישהו שידע היכן האב האובד, אלא מישהו שיסכים לגלות לה ועוד יותר, לגלות לאנשי החוק. העיירה המוזנחת בה חיה משפחת דולי מלאה בקרובים מדרגה זו או אחרת ודם סמיך יותר ממים, לפחות כשזה מגיע לעמידה מול החוק וסתימת פיות. האב היה רק חלק ממערכת שלמה של יצור וסחר בסמים ואין בית או קרוואן באיזור שלא מעורב במערכת בצורה כלשהי, בין אם על ידי שימוש ובין אם בקשר שתיקה. המסע של רי בין האנשים שאמורים להיות ידידיה, הופך מהר מאוד לבידוד מול רדנקס זועמים שלא מוכנים לומר מילה, אבל מוכנים לדאוג יפה מאוד שבמידה ורי מגלה משהו, גם היא לא תוציא הגה. הדודנים האוהבים שמביאים לבית דולי בשר לארוחת ערב, הם גם אותם אנשים שיחסמו בגופם (ואם צריך, גם ברוביהם) את דרכה של רי למצוא פתרון לתעלומה. אם האב נופל, כולם נופלים איתו ואף אחד בכל העיירה לא מוכן לקחת את הסיכון.

"קר עד העצם" הוא הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדאנס דאשתקד. למרות שבשנים האחרונות, יצאו מהפסטיבל סרטים בעלי רמת הפקה גבוהה, אני עדיין נתקף התכווצויות משונות כשאני עומד לצפות בסרט אינדי. אני עדיין מצפה לצילום רועד ומגורען, עריכה לא במקום ומשחק חובבני. עם החששות האלה התחלתי לצפות בקר עד העצם, אבל הם התבדו במהרה. הדבר הבולט ביותר לטובה הוא הצילום. מייקל מקדונה לא רק מחזיק את המצלמה ביציבות, הוא לוכד את הנופים המושלגים של מיזורי במלוא הדרם. לא פשוט לצלם בשלג, תחת תקציב נמוך ובמאית לא מנוסה במיוחד, אבל מקדונה עושה עבודה מצוינת וגורם לקר עד העצם להראות כמו סרט הוליוודי, במובן הטוב של המילה. גם אם תמונות נוף לא קשורות לעלילה, הן תורמות לתחושת הבידוד של הקהילה הקטנה ומסייעות להתחבר למסע של רי.

מבחינת המשחק, רוב הצוות עושה עבודה טובה. אין כאן שמות גדולים, מקסימום כמה פרצופים מוכרים מתפקידי משנה שונים. ג'ניפר לורנס בתפקיד רי היא שם חם כרגע בתחום השחקנים הצעירים. בגיל 18 (גילה בזמן הצילומים), הוטל עליה לשאת על כתפיה סרט שלם ולהיות עין הסערה בעלילה רצופת מתחים ותחושה של התמוטטות התמימות שהגנה עליה רוב חייה. רי היא טיפוס שקט ומחושב רוב הזמן, אך יש רגעים בהם מגיעים מים עד נפש והיא מתפרצת בזעם על אחד הנוכחים, או נשברת בדמעות. יכול להיות שזה קצת גדול על ג'ניפר לורנס. היא אמנם טובה, אבל לא מספיק מתחברת לדמות בשביל יותר מכמה סצנות. יש לה את הפוטנציאל להפוך לאחת השחקניות הגדולות של עשרים השנים הקרובות, אבל היא עוד לא שם. הרגשתי שהתגובות שלה מלאכותיות מדי ולא תמיד מסונכרנות עם התגובות של שאר השחקנים. עוד כמה סרטים ועוד כמה שנים של התבגרות, לצד עבודה עם הבמאים הנכונים, יוציאו ממנה שחקנית באמת גדולה.

ה"תגלית" הגדולה של הסרט, הוא ג'ון הוקס, המגלם את הדוד טירדרופ, אחיו של האב הנעדר. כשפוגשים את טירדרופ לראשונה, הוא טיפוס מפחיד ששולט בעריצות באישתו, משתמש בסמים לא קלים ומאיים על רי שיקרו דברים מאוד רעים אם תמשיך לדחוף את האף. מאוחר יותר, הוא מגלה גם צד רחום ונדמה שהוא האדם היחיד שמבין איך רי מרגישה עם הלחץ לאתר את אביה לפני המשפט, לצד הרצון שלו לגלות בעצמו מה קרה לאחיו. יש בו הרבה אהבה, אבל גם הרבה זעם וקשיחות לא מתפשרת. כשהוא מסתובב עם נשק, אי אפשר לדעת האם ישתמש בו ונגד מי. אפשר לראות בעיניים שלו שהוא סובל מהמצב אליו נקלע ומאוד חושש לגורלם של רי ומשפחתה, גם אם הפה בעיקר מאיים על כל מה שזז. הוא צועד כמו איזה גיבור אקשן משנות התשעים, אבל זו הפגיעות ולא האומץ שגורמים לסביבה לחשוש ממנו.

הסרט מתרחש כולו בארצם של הרדנקס. גם הדמות הראשית, איתה אמורים להזדהות, היא רדנק. בעיירה הזו, שגבולותיה לא ממש מוגדרים, כולם מכירים את כולם ורבים מהם אפילו קרובי משפחה. אנשים צדים את הבשר בעצמם, לא כי זה זול יותר, אלא כי הם מעדיפים להרוג אותו בעצמם, מאשר ללכת לסופר כמו איזו עירוני עלוב. לכולם יש נשק וספק גדול למי מהם יש רשיון להחזיק בו. הם מדברים באנגלית קלוקלת, מקללים ויורקים המון וכלי הנגינה האהוב עליהם הוא הבנג'ו. בדרך כלל, אנחנו רואים אותם כהפוגה קומית או כרשעים בסרט אימה זול. מעטים הסרטים שמנסים להראות את ההיררכיה החברתית של שוכני הקרוואנים שתמיד צריכים מישהו שיהיה נמוך מהם בסולם. אם אין מישהו ספציפי, מתחתנים ורודים באישה ובילדים. הבוז המוחלט לחוק וההצמדות גם למי שלא סובלים, אבל הוא משלנו, מוצגים בסרט בהרבה יותר עניין ועומק מהנהוג. רי לא מתמודדת מול קבוצת של כפריים בורים, אלא מול חברה דמויית מאפיה שחסה על חייה רק מתוך כבוד למשפחה ולאחים הקטנים שעלולים להישאר בלי מישהו שידאג להם. בסרט הזה מבינים עד כמה חברה שמבדלת את עצמה מרצון, יכולה להיות חזקה כשמישהו, חיצוני או מתוכה, נוהג בניגוד לחוקים. רי מגלה מהר מאוד שקשר השתיקה וההסתגרות מפנים נגדה יותר מכמה נושים של בית המשפט. היא מוזהרת שוב ושוב שאם תמשיך לחפור, לא תוכל לחזור לפני האדמה וככל שהסרט מתקדם, נעשה ברור עד כמה החברה חשובה בעיני עצמה יותר מהיחיד שזקוק לעזרתה.

בזמן הצפיה, קר עד העצם הוא סרט מרתק. הוא מותח והצגת הסיפור מנקודת המבט של רי, מוסיפה לאווירת המסתורין, כאשר אין לדעת מי אויב ומי ידיד. היא לא בלשית שמלקטת פרטים קטנים מהם תיצור בסופו של דבר תמונה שלמה. מדובר בסך הכל בנערה, לא מבריקה, אבל עצמאית וחכמה ביחס לסביבתה, שנמצאת בין פטיש וסדן גדולים ומאיימים במיוחד. המסע שלה, שבשום נקודה אינו מגיע יותר מכמה קילומטרים מהבית, מלמד אותה על המציאות העגומה בה היא חיה, מבעד לברכות הבוקר טוב ומחוות הידידות השטחיות של השכנים. רי לומדת לפחד גם מאנשים קרובים אליה ומנסה להתנגד לחיים במעגל הסגור אליו נולדה ואף אחד לא מעוניין שתצא ממנו.

המוזר הוא שלמרות כל זאת, קר עד העצם הוא לא סרט סוחף. הוא מעניין, אבל לא מעורר תחושות שנשארות לאורך זמן. אני זוכר את הפרטים של העלילה, אבל האופן בו סופרה השכיח ממני רגשות שאולי עלו בזמן שצפיתי בו. זה סרט טוב בסך הכל, אבל מפוספס מבחינת קיום מחוץ למסך. מותחנים שכאלה אמורים להמשיך ולהדהד לאורך זמן, להמשיך לרדוף את הצופה, או לפחות לגרום לו לרצות לראות אותם שוב כדי להבין טוב יותר את מניעי הדמויות ולחפש פרטים שאולי התפספסו בצפיה ראשונה. קר עד העצם הוא לא כזה. אחרי צפיה אחת, אפשר לדבר עליו קצת כדי לראות אם מבינים מה בדיוק היה ולאחר מכן, לחזור לשגרה כמו כלום. זה מפתיע, מכיוון שהסרט נעשה עם הרבה דגש על הצד הרגשי של הדמויות ולא מתמקד רק בסיפור עצמו. בשלב כלשהו, אולי בזמן העיבוד מהספר עליו הוא מבוסס, אולי אפילו בזמן כתיבת הספר ואולי רק בעריכה שאחרי הצילומים, הלך לאיבוד החלק שהופך את הצפיה לחוויה יוצאת דופן ונשארה רק תעלומה שהרצון לדעת את פתרונה הוא יותר אינטלקטואלי ופחות מתוך הזדהות עם הדמות הסובלת.