הלב שלי ריק...
זקיק האור האחרון כבר עזב מזמן...

ליבי שומם זמן רב,
חדוות הפנסים לא זוהרת בלבן.

קולי דומם, כמו מדבר צחיח, כמו מדבר שומם...

המסך עומד לרדת, ההצגה נגמרת...

עטופה בתוך מסגרת שבה כלום,
אין בה מאום...

איני יכולה לקום ולצעוק,

כי לקולי אין מקום, קולי נועד רק לשתוק...

חיה בשביל כלום,

הצעקה נשארת בחלל היקום...

ריקנות שנובעת מכללים של אחרים
התפשטה לה לאט לאט בין כל האיברים...

בפומבי אומרים לי אינך צריכה להצדיק את עצמך,

אך שופטים רבים סביבי,

חורצים את הווייתי... 

פידבק שלילי בכל מקום,

גורם לי לרצות להיות בחלום... 

דמעה ועוד דמעה במורד הלחיים זולגות,
נשברות על הריצפה ללא כל קול,
רוצה שיקחו בדרכן מטה את הכל...

מרגישה כה שברירית -
עד כמה אפשר להיות כה עיוורת?

כאב נגרם לנפשי בצורה כה מכוערת,

קורע אותה וגורם לה להיות נעדרת...

אין מילים, נשימתי נעתקה,
בבטני פיצוצים, בליבי מועקה.

המילים הן במעשים,
המילים הן במבטים,
המילים הן אלה שבוחרים,

שהרי את מילותיי שלי, אין זוכרים...

רועדת, בוכה,

נופלת על ברכיי ולשמים ידיים מרימה...

פוסחים הם עליי ועוברים למולי,
כאילו קיומי אינו שלי.

לסדר כבר לא ניתן,

לתקן אי אפשר...
כבר לא נשאר מה...

אין נשמה...

אז אנא אלוהים יקר,

גאל אותי מיסוריי...

קח את נשמתי,

העלה אותה למרומים,

והשאירה שם לעולמים...