איייייהההההה כואב לי! איזה שבוע יעיל וכייפי היה לי. היום הגוף גובה על זה תשלום. בא לי לבכות ולרחם על עצמי קצת אבל הדמעות לא יוצאות לי. אולי זה יבוא בזמן כתיבת הפוסט הזה, אולי זה בכלל סימן טוב שעברתי את שלב הרחמים העצמיים.

זאת הבעיה עם המורפיום, הוא משכך כאבים וגורם לי להרגיש כמו בנאדם בריא, אבל זה לא באמת. הגוף צורח מכאבים, אבל לראש אין מושג. אז טיילתי לי ברחבי האזור בין שלל פעילויות דחופות יותר ופחות, אך כולן חשובות (טיפולים רפואיים, סידורים, חברים). את רוב הנסיעות שלי אני משתדלת לעשות באוטובוסים למטרות חסכון כלכלי, וכך אני מוצאת את עצמי צועדת בין לבין, כשמבחינת הגוף שלי גם הליכה של 5 דק' נחשבת הליכה ארוכה.

אז היום אני במיטה, קמה רק כשאני ממש רעבה כדי להכין לעצמי משהו לאכול. אני חושבת על כמה הגוף צריך את זה לפעמים, גם כשהבריאות שלנו תקינה, פשוט יום של הפוגה מהכל. אבל רק כשאנחנו מגיעים למצב קיצוני, אנחנו מרגישים שזה לגיטימי לאפשר לעצמנו את המנוחה הזאת. הרי בינינו, כמה אנשים אתם מכירים שבאמת נחים ביום מחלה? אנחנו מנצלים את הזמן להאט את הקצב, אבל עדיין מרגישים מחויבות בכל זאת לטפל בכמה סידורים מוזנחים למיניהם. 

הבטחתי לעצמי שלא אתרגש היום, שבאמת אנוח, ואפילו לא אמשיך לעבוד על המכתב להורים ועל הפוסט הקשה שאני עובדת עליו, זה שבו אני חושפת את התחתית אליה הגעתי. הבנתי שמנוחה פיזית חייבת לכלול מנוחה נפשית כי המצב הגופני קשור ישירות למצב הנפשי שלנו.

בכל זאת שני דברים גרמו לי להתרגש היום, אבל התרגשות טובה ומרפאת:

מייקי התקשרה מארה"ב, היא נוחתת בשבת בארץ! אני אוהבת אותה מאד וממש מתגעגעת :-)

הדבר השני שריגש אותי היום היתה הודעה שקיבלתי מגולש אחר באתר. מישהו שאני לא מכירה כתב לי שהוא קרא את הבלוג שלי, ואם הוא יכול לעזור אז למה לא. הוא צירף הכוונה: תמונה של תמרור שמצויר עליו חץ ומתחתיו שלט שעליו כתוב: "happiness". הוא גרם לי לחייך ושיפר לי את מצב הרוח בעזרת התמונה הקטנה שהוא שלח לי.

זהו להיום, אני עוברת למצב אופקי ומקווה שמחר יהיה יותר טוב ופחות כואב.

אז שיהיה לי בהצלחה והרבה הרבה בריאות,

ילדה יפה.