לראשונה זה מכבר, נוצק בהם תוכן והם הלכו שלובים כמו כלים שטרם פרקו תחמושתם.

הימים היו ארוכים אך תחושת מועד לא היתה בהם, הדקות התמתחו כמו חתול מבושם מעונג.

המבט בעיניים, אחיזה רפה, חיוך שהאיר מבפנים אל החוץ בפשטות

 והמילים..המילים שמצאו מקומן מבלי לחפש משמעות נסתרת.

זו הייתה ראשיתו של החורף האמיתי, זה שהפציע כשכבר נואשה ממנו ותלתה מעילה.

בזירה הקרה, עקובת דם קרבות נמצאה האבידה באופן מפתיע.

שניה לפני סיום, רגע לפני הכניעה שנראתה בלתי נמנעת היא החליטה לצאת מעצמה לעולם הרחב

אותו עולם שקפץ על ההזדמנות להעניק לה בו ברגע טיפה חיונית של חסד.

הספק טרם הרים ראשו המחודד, מדובר בהחלט באושר טהור חשבה לעצמה,

כילתה דקותיה בהרהורים על הלילה.

מחשבות פילוסופיות על תשוקת בשרים, הבעת רגשות באופן גלוי, היא לא פחדה.

האור כבה, תאוות בשרים, מגע העור, גניחות חרישיות שהתגברו לרגעים ונחלשו חליפות.

הוא עשה לה אהבה וזיין אותה חזק, היא גמלה  לו בתשוקה ובקימורי גופה שנטמעו בין איבריו.

היא רצתה לתעד כל הבעה בפניו וכל צליל שלחש את שמה ברגעי השיא.

זה נגמר.

אחר כך יצאו למרפסת הבית, הציתו סיגריה של אחרי המלחמה.

השקט היה נוכח וקיים, לא היה ברור אם הוא שקט של טוב או כזה שמגיע לפני סערה.

בינות לעצמה חשדה בו לרגע, אחד מלגיון חיילי צעצוע. בא וכובש בזכרותו טריטוריה, אחר כך נוצר נקמתו ודועך.

תלתה בו עיניה כשעטף את גופה בידיו לוחש לה "הפעם זה זה, הפעם זה זהו".

הוא נשאר.