חצי שנה לא שומעים ממנה. כמו שנת-חורף של דובים, היא יורדת למחתרת ונעלמת. ולפעמים אני צריכה אותה גם בקיץ- שתייעץ לי, שתצחק איתי, שתשאל מה שלומי. ואני תוהה ומקווה שהכל אצלה תקין. ומה היא עושה עכשיו, את מי היא אוהבת ומי אוהב אותה,ומה חסר לה ומה חדש לה ומה משמח אותה. *** ולפעמים אני מבינה, ומשחררת מכל הלב- כי כולם צריכים קצת ספייס. ולפעמים אני נעלבת, ולא מקבלת את זה שכשנוח לה היא שם וכשלא בא לה היא פשוט מתאדה. *** הכרנו בעבודה, קליק מיידי. הכימיה הזו שנפתחת בחיוך הדדי ואז את יודעת שזו תהיה חברה שלך עד סוף הימים. הלכנו לסרטים ולשופינג ולבתי קפה, מפעפעות אחת לתוך השנייה את כל המידע שבער לנו להכיל אחת על השנייה. ואז תוך כדי האינטנסיביות והפליאה על החיבור הנדיר הזה שנוצר, הפסקנו לדבר- עברנו לטלפתיה מטורפת. מתחילות משפט באותה שנייה ובאותה מילה, אפס טעויות בהבנה, פשוט זרימה חלקה. אופוריה. זה קורה אחת למיליון. *** על שאר הפערים גישרה לנו המוזיקה, כי כשנגמרות לך המילים נשארת המוזיקה שתלטף לך את הלב. *** כל זאת, ואנחנו שני קצווי עולם. מזרח ומערב, אדמה ומים, דתי וחילוני, כהה ובהיר, צעיר ובוגר, צמחוני ובשרי. ההבנה שחיבור כזה לא קשור בשום דבר ממשי, מציאותי, ארצי- הממה אותי. כגודל השוני הנתון- כך היה החיבור חזק ומתואם. *** ואין לנו חוויות משותפות מבריזת ים קיצית ובירה קרה. בחוויות המשותפות אין פיח אוטובוסים ולחות כבדה. אין גלידה, ענבים או אבטיח. אין שמש צהרים מלהטת אין פונקציה של זיעה. רק חורף מבורך. עם חברה. *** כל רעידת אדמה מתחילה בסדק קטנטן. הקרע שלנו החל בויכוחון שצבר תאוצה והרעיד את יסודות הקשר כולו. אני טענתי נגד אמונותיה מבית והיא טענה נגד הסיגריות שלי. *** אולי זמננו הקצוב תם וניתנה לנו רק כך וכך שהות להנות מהחיבור. אולי הגזמתי כשחשבתי שמגיעה לי חברה כזו עד סוף כל הימים. אולי באמת הפרק בא לכדי סיום בידי כוחות גדולים ממני. הרבה אולי. *** חורף 2011 שונה לי. אני כבר לא מחכה לאנשים שיופיעו. אני הולכת אליהם, אל מי שמוכן לקבל אותי בכל שעה ויום. אני תמיד ארגיש אותה, יודעת בדיוק מתי אני עולה במחשבתה. אני תמיד אתגעגע. עד סוף כל הימים. *** היום אני רואה אנשים רק דרך אישיותם, וכל ההבדלים "הארציים" נעלמים מעיניי.
 |