את מלטפת אותי במשורה

זהירה

האמא המאביסה חייבת ללמוד

לפנות מקום לילדה

המשתוקקת להתכרבל ולקבל

ואני, כתמונת ראי

מרעיף עליך מתוך בדידות בשרי שהסכין כבר

חום רך ומסור

בגערה דוחק הצידה את הילד הכמֵהַ לליטוף.

אפילו הזרזיף הדק הזה

מנביט בי כבר זרעים קדמוניים שהתאבנו

ועוד מעט הם יוציאו עלעלים רכים

ושורשיהם יעמיקו

והם ירצו לינוק עוד

דשן רקבובי ולח של אהבה

מילים חמות זולגות ומבטיחות אין קץ

שתַחתן את אומרת

"אין לזה עתיד".

ומלילה ללילה מגעך מלא יותר

פשוט יותר.

עוד דברי פיך המסייגים מהדהדים מהמרחק

וגופך כבר מדבר דברים אחרים,

שקט, מלא ושמח

ואני מקשיב לשניהם רוב קשב

לומד לרקוד על החבל המתוח ביניהם

ללא רשת בטחון

קל ומלא אמונה.