"עגלה טעונה מול עגלה ריקה"  י. ויין

"על העגלה הריקה לסוד מן השביל ולתת זכות קדימה לעגלה המלאה..."

כשעלתה על הפרק גזירת גיוס בנות לצבא והיה חשש גדול כי ינסו לגייס את בנות ישראל בכוח הזרוע לשירות צבאי, ניאות מרן בעל החזון איש זצוק״ל לקבל את ראה״מ דאז דוד בן־גוריון במעונו, ולנסות להבהיר לו את דעתה של ההלכה היהודית בנידון. ב.ג. שאל, כפי שפורסם בשעתו, כיצד חושב הרב שדתיים וחילוניים יחיו יחדיו ולא יפריעו האחד לשני, שהרי אורח החיים מנוגד לחלוטין ופעמים רבות קיימות סתירות בין ההלכה היהודית לבין רצונות הממסד החילוני. השיב לו מרן זצוק״ל במשל: שתי עגלות, האחת טעונה והאחרת ריקה, התקרבו זו לעבר זו. השביל בו נסעו היה צר ולא יכול היה להכיל את שתי העגלות יחדיו. מה עליהן לעשות, מי תפנה את הדרך מפני זולתה ? בוודאי, המשיך מרן זיע״א, על העגלה הריקה לסור מן השביל ולתת זכות קדימה לעגלה המלאה...

כך בדיוק, גם לגבי השאלה אודות הקונפליקט בין הדת והמדינה. העגלה הריקה מתוכן, קרי הציונות, נדרשת לפנות מקום ל״עגלה המלאה״, היהדות החרדית, הנושאת עימה מטען רב בכמות ובאיכות של מסורת רבת שנים ממעמד מתן תורה ועד יומנו אנו. מסופר, כי בן־גוריון הגיב בתרעומת לטענה בדבר יחסו של מרן זצוק״ל אל הציונות כאל עגלה ריקה. ראש הממשלה דאז התיימר לטעון, כי עגלתם מלאה בערכים ובאידיאולוגיות חשובות, המנחות ומדריכות אותו ואת חבריו בהנהגת המדינה.
ליהדות הנאמנה ברור היה במשך כל השנים, כי ״ערכיה״ של הציונות מזויפים הם וריקים מתוכן. על אף הדקלומים והפזמונים שענדו הוזי המדינה לראשם בעזרת מבחר ״המשוררים העבריים״. אנו שדבקנו בגדולי ישראל זצוק״ל ויבדלח״א, ידענו ללא כל ספק, כי אכן עגלה ריקה הם מובילים, וסופה להתגלות במערומיה גם אצל אלו שכה העריצוה בעבר.
השנים שחלפו הוכיחו עד כמה שבירים ונפיצים היו האידיאולוגיות הללו, אותן ניסו לכפות בכוח על כלל האוכלוסיה בארץ. מוסכמה אחר מוסכמה התערערה ונעלמה. הדור החדש בחר ״להאמין״ במושגים הנוחים לו, ולא אבה ללכת בתלם שסללו לו הוריו ומפקדיו. גם נושאים שהיו בגדר טאבו וברורים לכל, מגלים בקיעים חמורים.
העגלה הריקה נחשפת פעם אחר פעם במלוא מערומיה, דווקא בקרב אלו המשתייכים פוליטית ואידיאולוגית לדרכו של ראש הממשלה הראשון וחבר מרעיו. הם הראשונים לפרוק כל ערך, לנהל אורח חיים פרוע ומופקר. וללא בושה מעיזים להטיף לנו מוסר אודות עגלתנו המלאה במטען רוחני וערכי מדור דור. אחת מאלו היא ח"כ עינת וילף שבשבוע החולף שודרגו מעמדה ויכולת השפעתה הקלוקלת. כפי שפורסם, וילף תמונה בעוד מספר חודשים לתפקיד יו״ר ועדת החינוך של הכנסת. וילף, המחשיבה את עצמה כאשת חינוך, אף הוציאה לאור שני ספרים העוסקים בנושאים חינוכיים אקטואליים, הראשון, ״המאבק הבא על דמותה של מדינת ישראל״ שמו, שאף ״זכה״ להקדמה של שמעון פרס. סיפרה השני של וילף, ״בחזרה לאלף־בית - הדרך להצלת החינוך בישראל״. הספר עוסק במשבר הפוקד את מערכת החינוך בישראל ובפתרונות כוללים למשבר זה.
למרבה האבסורד, יו״ר העתידית של ״ועדת החינוך של הכנסת״ נשואה לגוי גרמני, המתגורר בגרמניה. וילף אף תומכת בלגליזציה של סמים קלים בנימוק שהמצב הנוכחי גורם לפשיעה גבוהה.
אם יש מאן דהו המבקש לבחון היכן נמצאת אותה ״עגלה עמוסה״ שראש הממשלה הראשון ניסה לנכס לו ולשכמותו, וכל כך נעלב כאשר כינו את מרכולתו ״עגלה ריקה״, יכול למצוא את התשובה בנקל בבית המחוקקים הישראלי. ולא נותר לנו אלא לשוב על קריאתו המהדהדת של מרן בעל החזו״א זיע״א: ׳סורו בעלי העגלה הריקה מפני העגלה המלאה׳.

"כי בנפשנו הדבר"  ל. מאיר

"מחסור בכוח אדם, עולה בחיי אדם. ברוחניות כמו בגשמיות"

בשבוע שעבר, עקבנו בדריכות אחר שביתת האחיות שמחו על העומס הבלתי נסבל במחלקות הפנימיות ויחידות הטיפול־ הנמרץ. בשונה משביתות אחרות, כמו שביתת הפרקליטים או שביתת עובדי משרד החוץ - האחיות כמעט ולא הספיקו לשבות. משרדי־הממשלה השונים נחלצו להעניק פתרון - אף אם חלקי - לשורת המחדלים שהועלו על־ידן, מה שאיפשר את שובן לעבודה סדירה.
שביתת הפרקליטים גרמה נזק רב למלחמה כנגד הפשע. שביתת עובדי משרד החוץ גרמה אף־היא לנזקים כבדים בזירה הבינלאומית. אולם בכל זאת, לא נסדק מעטה האדישות והאטימות של אנשי האוצר. שביתת האחיות לעומת־זאת, זיעזעה את אמות הסיפים, ואילצה את מקבלי ההחלטות לצאת מגדרם, ולעשות הכל בכדי להביא לסיומה המהיר.
הסיבה לכך פשוטה. האחיות, בשביתתן ובכיסוי התקשו-רתי שהוענק להן, העלו על־פני השטח את תמונת המצב הקשה, שהאזרח המצוי עשוי להיתקל בה ביום פקודה. כל אחד מבין, כי היום מדובר ביענק׳ל הקשיש ששוכב במסדרון, או בשמער׳ל המאושפז ביחידת הטיפול־הנמרץ, ואילו מחר -זה עלול לקרות לו, או לאבא שלו, או חלילה לבנו הקטן.
גם מי שאינו מצוי בנבכי עולם הרפואה, מבין, כי לא יתכן לאפשר מצב בו מחד, שירותי הרפואה בארץ הינם מהמפותח-ים בעולם ואנו מתבשרים על פריצות דרך משמעותיות השכם והערב, אולם מאידך - חולים מוצאים את מותם כתוצאה מטיפול בלתי מספק הנובע ממחסור קיצוני בכוח־אדם. מול מצב שכזה, איש אינו יכול להישאר אדיש.

לכן, נחלצו מקבלי ההחלטות. הם היו מוכנים לעשות הכל, בכדי להשיב את השקט על כנו. בכדי להסיר משיח־היום הציבורי את המצוקה העולה בחיי־אדם דבר יום ביומו.
רוחות רעות מנשבות ברחוב, כמו שמעולם לא נשבו. רוחות של כפירה, של תאוות, של השקפות פסולות ומעוותות. חיידקי החטא מרעילים את האוויר, וסכנת הידבקות נוראה מרחפת על ראשו של כל אחד, גם אם הוא נמנה על מחנה החרדים לדבר ד׳. הסכנה אינה פוסחת על איש, אולם בקבוצת הסיכון נכללים טובי בחורינו, ילדינו ובנותינו.
אכן, ישנם בתי־רפואה, אשר בכוחם לבלום את המגפה ולרפא את אלו שכבר חלו בתחלואי הנפש. בתי־הרפואה שלנו מתקדמים, הישיבות ובתי־החינוך פורחים תחת הנהגת גדולי־ התורה, ובהם ניתן לספוג אווירת השתוקקות ושאיפות להתעלות.
אולם בכל־זאת, אנו שומעים יותר מדי על אותם שרח״ל, נדבקו בחיידקי התאוות. הורעלו בהשקפות פסולות, וסטו מן הדרך. אפילו שם כבר ניתן להם: ׳נושרים׳.
אין קל יותר, מאשר להאשים את הרחוב. אין קל יותר, מאשר להפנות אצבע לעבר הפיתויים הקורצים בכל־פינה. אולם גישה זו אינה מקדמת אותנו במאומה. וכי לא לשם כך הוקמו הישיבות הקדושות, בכדי שתשמשנה תריס בפני הפורענות הרוחנית שממיט הרחוב על טובי בנינו? וכי לא לשם כך הוקמו בתי־החינוך, בכדי שיסוככו על ילדינו מפני הרוחות הרעות? מדוע בכל זאת מכה המוות בחלוננו השכם והערב?

למרבה הצער, התשובה פשוטה: כאשר מופקד איש־צוות אחד על עשרות בני תשחורת, כל אחד מהם עולם מלא, על מצוקותיו וקשייו, על נסיונותיו והתמודדויותיו - אל נתפלא כאשר שיעורי התמותה הרוחנית עולים בקצב מדאיג. בדורנו, הכל נמצאים בטיפול־נמרץ. אם נבקש להתאים את התקנים במוסדות החינוך לצרכיו האמיתיים של הדור, יהיה זה חסר סיכוי. אולם אם את המשאבים המוקדשים לבניית בית־החולים תחת גשר החיים, ממנו ׳נושרים׳ אל התהום טובי בנינו, היינו משקיעים בכדי למנוע את נפילתם - המצב היה טוב בהרבה.

אילו היה מבין כל הורה, כי בדיוק כפי שלא היה נוטש לרגע את מיטת בנו המאושפז בבית החולים, בידעו כי איש לא יוכל למלא את מקומו, כך אינו יכול ליטוש את מקומו אצל הגה הספינה בה מטלטל בנו בין משברי החיים, משום שאיש לא יוכל למלא מקום זה - הרי שכבר היה בכך משום צעד משמעותי, אשר ביכולתו להוביל אותנו למקום טוב יותר.
כי כך, ורק כך, נוכל לבלום את המגיפה. לעצור את הסחף ולומר כי עשינו די בכדי למלא נאמנה את התפקיד שהוטל עלינו כהורים ומחנכים.

"אל תחקו"  ש. ליזרוביץ

"זהירות, יש כאלה שההבדל שבין השפה ה׳׳חרדית״ ל׳׳ישראלית״ היטשטש אצלם"

קולמוסין רבים נשתברו על תיאורי ההבדלים הבלשניים, בין יושבי הארץ הדוברים ישראלית, לאחרים המדברים חרדית, נכון יותר: יהודית.
לא צריך להיות מומחה בעל תואר, לא דרושה אינטליגנציה גבוהה, כדי לעמוד על ההבדלים. וזאת גם מבלי להתחלחל בכל פעם מחדש, מהתוכחה הנוקבת בהגדרתו של מרן החזו״א זיע״א, על איך אומרים בישראלית ״כרת״... אין גם עיסוקנו בהבדל שבין העברית המקורית למילים שצורפו עם השנים. כי אם על ההבדל במהות במשמעות.
די לו לאדם שפוי, לעלות לאוטובוס בו נמצאים ילדי ת״ת, בני ישיבות או בנות בית יעקב. ולשמוע את השפה, הנושאים והטון לעומת מקביליהם החילוניים. אלף מאמרי הסתה, ומפלגה שלמה של לפידים, לא יוכלו למחוק את הרושם הברור. ולא רק בגילאי הנעורים. כמעט בכל מפגש אקראי, ניתן להבחין על נקלה בהבדל שבין השפות.

עולם המושגים של ילד (ומבוגר) שומר תורה ומצוות, ספוג בערכים, של אהבת ד׳, חסד, מידות, בין אדם לחברו ועולם עשיר של דימויים, שכולם מחברים אותו לחיי הרוח. הוא למד משנות ינקותו, דרך ימי נעוריו הסוערים, שאדם חייב וצריך לשלוט על רצונותיו, כעסו, תאוותיו, זמנו. ומכאן צומחת השפה והמשמעות של המילים. נכון ששום דבר לא בא באופן אוטומטי, ואדם מחויב לעבוד על עצמו גם אחרי החינוך, אבל זוהי השאיפה אליה מחנכים.
לך תסביר לאדם חילוני, שגדל בעולם שבו הכיעור מותר ופרוץ, עולם בו כוחנות אלימות ולעג לחלש, היא תופעה נרכשת מצפיה בכל אמצעי שידור, לך תסביר לו שבשבילינו, ה״פראייר״ שבשפתו, אינו אלא הנהגה מתוקה ונפלאה של ״בעל חסד״. וה״כייפן״ המתבטא בהעברת זמן בלי לעשות יותר מכלום, הוא מילת לעג שפלה בחרדית, המתמצת בביטוי ״בטלן״.

הדוגמאות רבות מספור, חלקן לא ניתנות להעלאה על הכתב רק מפני הרחק מן הכיעור, והשאר פשוט מיותרות. מה לנו ולשפה ההיא ? ברם יש חלק בשפה החילונית, שראוי לתת עליו דגש, שכן למרבה הצער, הוא מנסה לחדור לכוחותינו.
כל יהודי המגדיר עצמו כחרדי, מודע לנושאי חטא הלשון. רכילות לשמה, מציצנות, לעג לשם לעג, והלבנת פנים הם חטאים חמורים. יש אמנם אנשים שנכשלים בלשון הרע, אך הנושא בנמצא בתודעה כל העת. ודאי הוא שאין אדם שפוי וירא שמים, שיחפש עיסוק שכל מהותו לפגוע באחרים לשם פגיעה.
במקצוע העיתונות החילוני, לעומת זאת, כמו גם במה שמכונה אצלם ״בידור״, הלעג, הרכילות, המציצנות, והיכולת לשחוט בן אדם בראש כל חוצות, הם לא רק נושא שאיננו מרתיע, להפך, המקצוע נחשב כנחשק במיוחד.
בדרנים חילונים מתפרנסים כל העת, מללעוג למשבתם של אחרים ללא התרגשות מהדם שנשפך... עיתונאים חילונים בכל הרמות ותחומי העיסוק העיתונאי (ביטחון, כלכלה, פוליטיקה, פרשנות ומה לא), עסוקים בלרכל, לסכסך, לפלג, לחטט בחייהם האישיים של אישי ציבור, תוך חוסר יחס מוחלט (מתוך בחירה ומתוך חוסר ידיעה וענין כמובן) למושגים שבשבילם כתב החפץ חיים את ספריו.

נתקלנו בעבר בישראלים, במגוון של תפקידים ומקצועות, שקבלו מתנה לידם את ספר חפץ חיים ושמירת הלשון, כשהבעת הלם התפשטה על פרצופם, אחרי עלעול בספר, ״מי חי ככה?״ הם לא ממש הבינו.
מבלי לדון על ההבדל היסודי בתפיסה של: מה היא תפקידה של העיתונות ומהותה. ברור הוא שאמור להיות הבדל עמוק מאד, הבדל בשפה בינינו לבינם. בין כותב חרדי לחילוני. ולא רק בתוכן כי אם בעיקר, בצורה.

למרבה הכאב, בשנים האחרונות, נשתרבבה תופעת השפה העיתונאית, הרכילותית והמציצנית, לכלי תקשורת, שמתעקשים להיקרא ׳חרדים׳. אותם עיתונאים. מנסים לח-קות את צורת התקשורת החילונית, וגם אם הצליחו לשמור על חומר ויזואלי עטוי תמונות של רבנים עוטי הוד, הרי שצורת הכתיבה והשידור, מחנכים לאותו רוע מחשבה, רדידות, רכילות ומציצנות. שהיא לבדה, מצדיקה ושווה ריחוק.

בפרשה שנקרא השבוע, נגלה כי התורה הסמיכה את ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ ל״כי תקנה עבד עברי״. לימדה אותנו התורה דרך יסוד ב״הלכות חיים״, שהם הבסיס ליראת ד׳. מידות טובות!

"השקר המאורגן"  מ. שוטלנד

"כיצד מתיישבים דברי הרהב המשפטיים על שלטון החוק, עם עלייתה של עקומת הפשע ברחובות"

מדינת ישראל היא מדינת חוק. זוהי הכרזה נדושה הנש-מעת חדשות לבקרים. אין כמעט מהדורת חדשות, שלא מופיע בה סיפור משפטי כלשהו. מאידך גיסא, דומה, שמצב הביטחון האישי האזרחי ביחס לפשיעה, הינו בתחתית המדרגה זה זמן רב. כבר לפני למעלה מעשר שנים, חווינו על בשרינו נתון זה. היה זה כאשר חלון רכבנו נופץ בפרברי בני־ ברק, נגנב ממנו מחשב אישי וכשפנינו טלפונית למשטרת רמת־גן, נאמר לנו, שחבל על המאמץ להגיש שם תלונה, היות והעומס שלהם בעבירות הרבה יותר משמעותיות, אינו מאפשר להם לטפל במקרים כה פחותי ערך. כיצד מתיישבים אפוא דברי הרהב המשפטיים על שלטון החוק, שעה שבשטח זוהי המציאות?

התשובה לכך גם היא מובנת מאליה: כל כולה של מערכת המשפט ויש להוסיף לכך גם את התקשורת המחפה עליה, עסוקים בטיפול בעבירות יוקרתיות שיש להן השפעה על דמויות מרכזיות ומתוך כך גם פוטנציאל תקשורתי, ״רייטינג״ בלע״ז. העיסוק במה שמשפיע על חייו היומיומיים של האזרח, נזנח במקרה הגרוע, או למוטב, מטופל בסדרי קדימות ועדיפות מגוחכים. שורשיו של עיוות זה, נטועים עמוק במה שקרוי ״המהפכה החוקתית״ של אהרן ברק. הגלישה למשפט חוקתי תוך הרחבת זכות העמידה לגורמים שתדיר אינם קשורים לנדון, גרמו לנפח גדול של דיונים בומבסטיים, בעלי מהות ערכית או השפעה תקשורתית. זאת על חשבון הצרכים הציבוריים האלמנטאריים, העשויים להרכיב איזשהו ערך הדומה להגדרה, ״מוראה של מלכות״. כך כאמור, מוצא עצמו האזרח טרף קל לעבריינות הפשוטה, המשפיעה על ביטחונו היומיומי.

עם הזמן, מוסדו הדברים ומצאו את מהלכם הריטואלי, עד שאין כיום תקווה לאיש לחפש צדק אטרקטיבי במערכת המשפט והאכיפה במדינת ישראל. אכן תחת חסרון זה ובמגמה לכסות עליו, מולעט ההמון הישראלי בסיפורי צדק, המעלים על נס את ערכי החוק והמשפט במדינת ישראל, כאשר לנושאים הנדונים אין כמעט השפעה ישירה על בעיותיו של האזרח. הלה נדרש לקבל בהערצה ובשמחה את העובדה, שכמעט נגד כל איש המועמד לתפקיד ציבורי, נפתחת חקירה עקב איזו עבירה שמצאו בעברו, כאשר רק יחידי סגולה יוצאים בדימוס מהמסה הנוחתת עליהם, מהפרקליטות דרך בתי המשפט ובעיקר העיתונים. חלקם הגדול של ״מאושרים״ אלו, גם אם וכאשר זוכו לבסוף, נותרים עם כנפיים קצוצות בדמות זיכוי מחמת הספק וכעין אלו.

על המזבח התדמיתי הזה, כבר הועלו קרבנות למכביר, באופן שמשפיע ללא ספק על כושר המשילות של הגופים הממונים מטעם הממשלה. את מקומם של מועמדים רבים שנמצאו ראויים לתפקידים חשובים, תופסים לבסוף אחרים מדרגה נמוכה יותר, שסגולתם העיקרית היא, שעדיין לא הוגש נגדם כתב אישום.
ספחיה של תרבות זו, זולגים הרבה מעבר לבתי המשפט. רק בשנה האחרונה הושעו שני קצינים גבוהים שנחשבו בצבא למבטיחים (תתי האלופים, פארס וצ׳יקו תמיר), בשל מה שקרוי אצלם ״אי אמירת אמת״. עתה, נמצא גורלו של המועמד לרמטכ״ל גלנט בכור ההיתוך מאותה סיבה. זאת כאשר ידוע ומפורסם לכל, שלנוכח סולם ערכים כזה, ניתן לכנות את רוב הצמרת הביטחונית והמדינית של מדינת ישראל מעת הקמתה, חבורת עבריינים.

כאן יש לציין, שהדבר האחרון המעניין אותנו, הוא סבך האינטריגות והתסבוכים בקרב עוזבי התורה. כמו כן, אין לנו שום יומרה לשפוט מהותית את מידת צדקותם היחסית של דמויות אלו, גם לא לפי מושגיהם הם. עם זאת, יש לנו עניין להשקיף מידי פעם - בפרט בערב ש״ק בה עומדים אנו לפתוח בפסוק ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ - על תוכנם של דברי התשבחות העצמיים של אנשי ״שלטון החוק״ והעיתונאים המגבים אותם, ביחס למציאות המוסרית העכו-רה, אליה הובילו וממשיכים לגרור את בני עמנו, אלו המרכיבים את המערכת, אותה היה מכנה מרן הגאון רבי יחזקל סרנא זצוק״ל במר ליבו במילים, ״שפחה כי תירש גבירתה״.