אני מוצאת בהתקרבות לגיל חמישים ובשיער השיבה, שהחלטתי לפני כמה זמן להפסיק לצבוע, המון יתרונות: אשמאים זקנים הפסיקו לצקצק בשינהם ולסנן מתחת לשפם "איזה ציצי", אפשר לדבר עם אנשים צעירים בלי לחשוש שהם יחשבו שאני מתחילה איתם, אנשים מעיזים הרבה פחות לנזוף בי והכי חשוב הפסיקו לחלוטין לפמפם לי שאם לא אעשה ילדים אתחרט על זה בסוף (דרך אגב, זה אולי הדבר היחיד שאני שלמה אתו במאת אחוזים).
ואולם, יש רגעים שבהם אנשים מזכירים לי את הסבל מהעבר. אתמול היה רגע כזה. אחותו של בעלי באה לביקור אצלו (נדמה לי שלא קרה מאז שהתחתנתי אתו) והם החליפו זכרונות ילדות. כשהגיעו לדבר על שכן שאמא שלו היתה משוגעת, בעלי טען שהוא דווקא יצא מזה בסדר. אחותו מיד התקוממה ואמרה "הוא לא בסדר. קודם כל הוא החליט לא להביא ילדים לעולם". לא עזרו לי כל שערות השיבה שבעולם ושוב השתתקתי כמו ילדה קטנה נכלמת ולא העזתי לומר לה: “מותק, זה שמישהו מחליט לא להביא ילדים לעולם זה לא אומר שהוא לא בסדר וגם אם כן יושבת מולך אחת כזו, אז איפה הטאקט?” |