"חריש לא עמוק" מפלגת העבודה מנסה להעביר לציבור תחושה של תחיית המתים פוליטית, אולם מינויו של השר ומזכ״ל המפלגה לשעבר, מיכה חריש, ליו״ר הזמני של המפלגה, מעלה תהיות רבות ביותר האם באמת יש תקומה למפלגה הזו, או שהקולות שהיא משמיעה כיום הם קולות גסיסה אחרונים לפני המוות הפוליטי הסופי. מיכה חריש הוא השם האחרון שהיה עולה על הדעת כראוי לעמוד בראשות מפלגת העבודה, אפילו באופן זמני. מדובר באדם אפור ביותר, חסר יכולת הנהגה מינימאלית, אדם שדורג בקדמת רשימת העבודה בעבר רק בגלל שיריון המקום בשל תפקידו כמזכ״ל, וזה גם מה שגרם למינויו לתפקיד שר התעשיה והמסחר בממשלת רבין השניה. בתום אותה קדנציה הודיע חריש על פרישתו מהחיים הפוליטיים, בעיקר משום שידע שאין לו שום סיכוי להיבחר בפריימריס למקום ריאלי. לא בגלל שום סיבה אחרת. הוא היה אז עדיין צעיר יחסית, רק בסביבות גיל 60, וזה בוודאי לא גיל שבו יש לפרוש מהעשיה. אבל חריש, שהצליח להיבחר כל עוד הרשימות לכנסת נבחרו על ידי ועדה מסדרת או חברי מרכז, ובוודאי כאשר שוריין מכוח תפקידו כמזכ״ל המפלגה, ידע שבפריימריס בין עשרות אלפי חברים אין לו סיכוי, ובחר ללכת הביתה בכבוד. למפלגת העבודה יש הרבה שרים ובכירים לשעבר שנמצאים כיום מחוץ לעשיה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, בולטים ומתאימים יותר מחריש. משה שחל, דוד ליבאי, בייגה שוחט, עוזי ברעם, אורי אור, שלמה בן עמי ועוד ועוד. אך מכולם החליטו שמונת חברי הכנסת של העבודה לבחור דווקא בחריש. ולא בשל כישוריו, אלא בשל חוסר כישוריו. בשל אפרוריותו, ומשום שהוא לא מאיים ולא מסוגל לעשות דברים וצעדים מרחיקי לכת. הם אלו שרוצים לשלוט ולא חלילה שיבוא שליט מבחוץ. ניתן להבין מדוע לא נקרא אל הדגל אדם שקיימת אפשרות שיבקש להתמודד על ראשות המפלגה בעתיד, דוגמת היו״ר לשעבר עמרם מצנע. אך בחירתו של מיכה חריש משדרת רק דבר אחד: שקיעה ולא זריחה, קמילה ולא פריחה. אובדן ולא תקומה, אכזבה ולא תקווה. מפלגת העבודה נדרשת לבצע חריש עמוק מאד בציבור, כדי לחזור לעצמה ולמנוע את היעלמותה הסופית מן הנוף הפוליטי. נכון אומנם שבעוד תקופה מסוימת יבחר יו״ר חדש והוא זה שיידרש להוביל אותה בשנים הקרובות וכנראה גם בבחירות הבאות, אך אין ספק שהתקופה הקרובה היא קריטית מבחינת המפלגה הזו. המכה שהנחית עליה אהוד ברק קשה עד מאד, ואין לה את הלוקסוס הזה להמתין עד שיגיע יו״ר חדש כדי להתאושש. היא זקוקה לפעולות מקדמות התאוששות כבר עתה. כאן ועכשיו. ולמיכה חריש אין את היכולת הזו. אין לו את הכוח והמסוגלות למשוך את ההמונים חזרה למפלגת העבודה. אין לו את היכולת לשדר לציבור שמפלגת העבודה יוצאת מכאן לדרך חדשה. אין לו גם יכולת להוביל את המפלגה, ולו לזמן קצר, בדרך החדשה, ולגרום לכך שהציבור יחזור ויתפקד לעבודה בהמוניו. ככה לא מבצעים חריש עמוק בציבור, וככה לא בונים מפלגה מחדש ורוכשים שוב את אמון הציבור. זהו מתכון הפוך בדיוק. יכול יו״ר הסיעה החדש, איתן כבל, לדבר גבוהה גבוהה על הדרך החדשה אליו יוצאים מפלגת העבודה והסיעה בכנסת, אך בפועל, מינויו של חריש משרדת את ההיפך בדיוק.
"אופוזיציה עצלה"
בישיבת הסיעה החגיגית ביום שני האחרון, כשבראש השולחן ישב היו״ר החדש חריש, הודיע כבל כי מעתה והלאה סיעת העבודה תפעל כאופוזיציה לוחמת לממשלה, הבולטת ביותר בכנסת. למחרת, ביום שלישי, קיימה מליאת הכנסת דיון בהצעת אי אמון ראשונה שהגישה סיעת העבודה, וזו כמובן היתה הזדמנות מצוינת של חברי העבודה להוכיח את לוחמנותם האופוזיציונית. ומה בפועל ? רק ארבעה מחברי הסיעה טרחו ובאו להצביע. מחצית מחברי הסיעה המצומקת לא הופיעו להצבעה, וכך כמובן לא הופכים לאופוזיציה לוחמת. גם ביום רביעי, יום ההצבעות הקבוע על הצעות החוק של חברי הכנסת, חברי העבודה כמעט ולא נכחו. לא נרשמה הצבעה שבה היו יותר ממחצית חברי הסיעה, ובדרך כלל טרחו והגיעו להצביע רק 2-3 חברי כנסת. זו לא אופוזיציה רצינית, בוודאי שלא לוחמת. זו אופוזיציה עצלה, ואם המצב יימשך כך, הקואליציה כלל לא תחוש שמספר חבריה הצטמק מ־74 ל־ 66. יו״ר מפלגה רציני, כזה המשדר סמכות ויכולת, כמובן היה קורא לסדר את רביעיית הנעדרים מהצבעת האי אמון ובעצם את כל חברי הסיעה, ומסביר להם, בעדינות כראוי לפעם הראשונה, אך בתקיפות כדי שהדברים לא יחזרו על עצמם, שככה המפלגה לא תגיע לשום מקום וחלומות השיקום יוותרו על הנייר בלבד. האם מיכה חריש מסוגל לזה? האם הוא עשה את זה? האם הוא מבין שעליו לעשות את זה? ואם כן - האם דבריו יותירו רושם אפילו על אחד מאותם חברי כנסת שנעדרו ? התשובה לכל השאלות הללו היא אחידה וברורה: לא. אפילו יו״ר בעל שיעור קומה היה מתקשה להביא לתלם של עבודה אופוזיציונית רגילה, שרים לשעבר כמו בן אליעזר, הרצוג וברוורמן, שהפכו ביום אחד לחברי כנסת מן השורה. לכל שר קשה מאד לרדת מן האולימפוס וממרום השררה אל שורת חברי הכנסת הפשוטים, ולשוב אל העבודה הסדירה והשוחקת של הגשת הצעות חוק, שאילתות, הצעות לסדר, דיונים ונאומים, ריצה בין ועדות וכדו׳. על אחת כמה וכמה לכאלה שלא זוכרים מתי עשו זאת לאחרונה, כאלה שכבר שכחו מתי כיהנו כחברי כנסת מן השורה ולא כשרים, כגון בן אליעזר והרצוג. דווקא בגלל הקושי של הח״כים הללו להתבלט כאופוזיציונרים ומן המקום הזה להשיב את כבודה של מפלגת העבודה, היה על המפלגה הזו להביא יו״ר דומיננטי ובעל יכולות הנהגה מובהקות. אבל זה לא מה שעשו שמיניית הח״כים שנותרה בעבודה, ושום דבר לא יכול להפוך את חריש למה שהוא לא. גם הניסיון שעשה מזכ״ל מפלגת העבודה, חיליק בר, באותה ישיבה חגיגית, כשהתפייט ואמר כי כילד למשפחת העבודה גדל על ברכי דור המייסדים וביניהם מיכה חריש, לא יצליח להפוך את חריש למנהיג ראוי ורציני ולמי שמסוגל, דווקא בעת הזאת, לחולל משהו חיובי במפלגת העבודה ולמנוע את אובדנה הסופי.
"המעורבות שנחשפה"
בשבוע שעבר הלכה לעולמה גב׳ סוניה פרס, אשתו של שמעון פרס. גב׳ פרס, בשונה מנשים אחרות של בכירי המדינה, המעיטה בהופעות פומביות ובחרה שלא להתבלט לצד הקריירה הענפה וארוכת השנים של בעלה. היא התרחקה מהתקשורת ומהפוליטיקה, ונראתה בציבור רק פעמים בודדות מאד. וגם אז עשתה זאת לאחר לבטים קשים ובעקבות לחצים שהפעיל עליה בעלה. מקורבים ויודעי דבר גם טענו לאורך השנים, כי היא לא התערבה כלל בפוליטיקה ובתככים הרבים, הידועים ושאינם כאלה, שהיו מנת חלקו של בעלה, ובחרה להתמקד בעיסוקיה שלה. באופן טבעי, ביתו של פרס היה בית מרקחת לפוליטיקה. הרבה התייעצויות התקיימו שם בבית. הרבה דיונים והרבה מרקחות נרקחו שם. אולם יודעי דבר טענו כל השנים, כי היא לא השתתפה באותם דיונים והתייעצויות שהתקיימו בביתה, והשאירה את המלאכה הזו לבעלה כשהיא מתרחקת מן הפוליטיקה כמטחווי קשת. גם התקשורת לדורותיה מיעטה לעסוק בגב׳ פרס, וכיבדה את רצונה לשמור על פרטיות ואנונימיות ולהיות נחבאת אל הכלים. ואולם, בימים האחרונים, לאחר מותה, התברר כי בניגוד לתדמית הנ״ל, היא כן היתה משתתפת בהתייעצויות הפוליטיות הקדחתניות שהתקיימו אצלה בבית, ובכל זאת היו לה מעורבויות פה ושם בתחום הפוליטי, בעיקר בהקשר של מהלכים פוליטיים מיוחדים ומכריעים, כאשר הביעה את דעתה בפני בעלה אודות אותם צעדים פוליטיים שביקש לבצע. המקרה הראשון הבולט שבו גב׳ פרס התערבה היה באמצע שנות ה־80׳. הימים ימי ממשלות האחדות הלאומית והרוטציה בין שמעון פרס ויצחק שמיר. פרס כיהן ראשון כראש ממשלה, ושמיר שימש בתקופה זו כשר החוץ. כעבור שנתיים היה עליהם להתחלף בתפקידים. לקראת מועד ביצוע הרוטציה, כאשר פרס היה אמור לפנות את לשכת ראש הממשלה ולהעביר את השרביט ליצחק שמיר, נשמעו בסביבתו קולות שקראו לו שלא לכבד את הסכם הרוטציה, לפוצץ את הממשלה ולהביא להקדמת הבחירות, והעיקר שלא לתת לשמיר, שנוא נפשם של אנשי המערך (שמה של מפלגת העבודה בימים ההם), להחליפו בלשכת ראש הממשלה. בביתו של פרס התקיימו שורה של התייעצויות בנידון, וזה הרגע שבו גב׳ פרס התערבה וטענה שהסכמים יש לכבד בכל מקרה, ולכן אסור להפר את הסכם הרוטציה. בעיקר לנוכח תדמית התככן הגדול שהיתה לפרס בעת ההיא, לאחר שיצחק רבין כינה אותו בספרו ״חתרן בלתי נלאה״. עמדתה של גב׳ פרס הכריעה את הכף. שמעון פרס החליט לקבל את דעתה ולקיים את הרוטציה, ולדברי גורמים יודעי דבר, זו גם היתה אחת הפעמים הבודדות ששמעון פרס שמע בקול אשתו בנושאים פוליטיים. המקרה השני היה כעבור מספר שנים, כאשר שמיר כיהן כראש הממשלה בממשלת האחדות השניה, ופרס שימש שר החוץ. באותה ממשלה לא נקבעה רוטציה, ופרס, רבין ושותפי-הם, ניסו להפיל את שמיר ולבצע מהפך שלטוני באמצעות אותו תרגיל מפורסם. ריח השלטון סחרר את ראשו של פרס, והבטחות שווא שקיבל מכל מיני אישים פוליטיים, שחלקם כבר אינו בין החיים, חלקם כבר לא בפוליטיקה וחלקם בחוץ ומנסים לשוב אליה, גרם לו לנקוט במהלכים פוליטיים שריח רע נודף מהם עד היום הזה. גב׳ פרס הביעה התנגדות למהלך שנרקם ואשר נועד להפיל את שמיר ולהחליף את השלטון. ושוב מאותה סיבה - סלידתה מתככים ולכלוך פוליטי, וחששה שתדמית הלוזר והתככן הבלתי נלאה תדבק בבעלה לעד. אך הפעם זה לא עזר לה. פרס בחר שלא לשמוע בקולה וללכת עם המהלך עד הסוף. בעיקר בשל ריח השלטון שעלה באפו, ללא יכולת להתגבר על תאווה בלתי נשלטת זו. מה גם שהיה משוכנע שהתרגיל יעלה יפה, לאור ההתחייבויות שקיבל מאותם גורמים פוליטיים. התחייבויות שבסופו של דבר היו כידוע ללא כל כיסוי. באופן חריג ואולי אפילו חד פעמי, הסכימה גם גב׳ פרס להגיע לכנסת באותו חול המועד פסח הידוע, כאשר מליאת הכנסת כונסה באופן חריג ביותר במהלך חול המועד, על פי בקשתו של פרס, שהיה אמור להביא לאישור את הרכב ממשלתו החדשה והשרים היו אמורים להצהיר אמונים. אך הסוף ידוע. פרס נחל כשלון חרוץ, ביזיון ומפלה שכמותה לא זכורה בפוליטיקה הישראלית, וספק אם תחזור על עצמה אי פעם. ברגע האחרון, לאחר שהכנסת כבר כונסה והחלה בדיון על הרכבת ממשלת חדשה, התברר לו שאין לו רוב להקים ממשלה, והוא נאלץ לחזור לביתו בבושת פנים. בסופו של דבר מי שהרכיב את הממשלה היה שוב יצחק שמיר, והפעם הוא עשה זאת ללא שותפות עם פרס, רבין ומפלגתם. |