בפרק הקודם של גיאורגיה אהובתי טיילנו בעיקר בטביליסי הבירה ואכלנו הרבה חצ’פורי. אבל גיאורגיה איננה מדינה של עיר אחת – וגם לא של מאכל אחד. אילולא תפסנו בעלות על "ארץ זבת חלב ודבש", אין לי ספק שגיאורגיה היתה טוענת מרכזית לכתר. זו ארץ של כרמים ובוסתני פירות שגדלים ללא שמץ כימיקלים, של גבינות כמו הסוּלגוּני (מעין מוצרלה, אבל מלוחה) ושל יינות ומשקאות חריפים שמייצרים בבית (כמו הצ’צ’ה – הוודקה המקומית). זו ארץ של הרים נישאים, של עיירות ספא, וגם של כנסיות מבודדות לשפת אגמים צלולים.

ביום השלישי לטיול נסענו לעיירה מְצְחֶתָה, לא רחוק מטביליסי. גבוה מעל העיירה ניצבת כנסיית גְ’בארי (‘הצלב’). מקור השם בצלב עשוי מקנוקנות של גפן שהעניקה מריה הקדושה לנינוֹ, צעירה שהגיעה כנראה מקפדוקיה והמירה את דתם של תושבי גיאורגיה. הכנסייה חולשת על העיירה, וכן על המפגש בין שני נהרות: המְטְקווארי והארגאבי. באחת התמונות שבגלריה (להלן) תוכלו לראות את ההבדל הבולט לעין בין מימיו העכורים של האחד למים הצלולים של הנהר האחר. מלמעלה זה פשוט מרהיב. ושימו לב גם לעץ המשאלות.

בהמשך ירדנו אל מְצְחֶתָה, וביקרנו גם בכנסיית סְוֶוטי צְחוֹבֶלי, או ‘העמוד נותן החיים’. על-פי המסורת קבורה בכנסייה גלימתו של ישו. גם העיירה שמסביב לכנסייה יפה מאוד, ושווה לטייל בה. כמו כל פינה בגיאורגיה, גם היא עוברת תהליך של התחדשות. בכלל, כבישים חדשים נבנים כל העת, בניינים עתיקים משופצים ועיירות שלמות מקבלות מתיחת פנים, והכול כדי להעלות את גיאורגיה על מפת התיירות העולמית. יש לקוות שבמסגרת כל השיפוצים הללו לא ישכחו לטפל גם בבתי-השימוש הציבוריים.

את ההמשך תוכלו לקרוא בבּלוֹגלוֹבּלי, שם גם תוכלו להתרשם מהתמונות.