דמוקרטיזציה היא לא תהליך דטרמיניסטי והיא לא כורח המציאות. אבל ההיסטוריה הוכיחה שכאשר מספיק אנשים רוצים בה, ושהאנשים הללו צוברים מספיק כוח פוליטי, מודע לעצמו ומאורגן היטב, קשה מאד לעצור את התקדמותה. באנגליה עברו יותר מ-600 שנים בין המגנה כרטה – הביטוי הראשון נגד עריצות שלטונית – ועד להרחבת זכות הבחירה, ביסוס החירויות הפוליטיות וההתערבות הממשלתית המדודה בחינוך, תשתיות ורווחה שאנו מזהים עם דמוקרטיות מודרניות. גם בצרפת הדמוקרטיה לא נולדה כמעשה קסמים עם נפילת הבסטיליה אלא הרבה אחר כך. באופן פרדוקסלי זכות הבחירה הכללית שניתנה בצרפת ב-1848 עיכבה את הדמוקרטיה מכיוון שהיא העניקה זכות בחירה לאיכרים נבערים שהדמוקרטיה מהם והלאה. זה מלמד אותנו על המורכבות של התהליך, ומזהיר אותנו מפני ציפיות אופטימיות מדי שאנחנו יכולים להגיע אליהן מהסתכלות על המהומות בעולם הערבי היום.

דבר אחד שחסר לי בהסתכלות על המהומות במצרים ובטוניסיה זה הנהגה. מהומות רחוב קיצוניות, בלי הנהגה מנוסה בדרכי השלטון ובבניית מוסדות, שתארגן המונים תחת אידיאולוגיה משותפת, יכולות להפיל משטר חלש ומנוון, אבל לא לספק כוח פוליטי מנוסה וחזק מספיק בכדי להחליף אותו. במצב כזה הוואקום שנוצר עם הפלת השלטון יתמלא באליטות מתחרות, שהאינטרסים של ההמונים מהם והלאה. תכופות הצבא, בתור הכוח החזק והמאורגן ביותר, זוכה לעמדות מפתח בשלטון והוא שולט ישירות או דרך נשיא-בובה שנותן לבוש אזרחי שטחי לשלטון. הדוגמאות לכך ממדינות מתפתחות בעידן המודרני רבות מכדי שנוכל להתעלם מהאפשרות שזה יקרה גם באזורנו.

אפשרות אחרת היא צמיחה של דיקטטורה אסלאמית – שגם מהן יש לצערנו דוגמאות לשובע. בטוניסיה האפשרות של דיקטטורה אסלאמית פחות סבירה היות והתנועה האסלאמית שם חלשה יחסית. מה גם שהיא לא פועלת באופן מכוון לתפיסת השלטון כפי שעשו התנועות האסלאמיות באיראן או באפגניסטן. גם במצרים, הכוח של תנועת האחים המוסלמים יורד, וככל הנראה המעורבות שלה במהומות הנוכחיות נמוכה (כך גם במהומות הקשות של 2005 שמסיבה תמוהה כמעט ולא זכו לסיקור תקשורתי בארץ). אבל גם אם האחים המוסלמים פחות פופולארית, היא עדיין תנועה מגובשת עם נסיון פוליטי רחב. האפשרות שהיא תנצל וואקום שלטוני בכדי לתפוס את השלטון קיימת. מאחר ומצרים היא מדינת-משטרה חמושה עם עמדת מפתח בסדר העולמי, ההשלכות הפוליטיות של השתלטות כזאת חמורות ביותר, במיוחד לישראל שלא יכולה לאפשר לעצמה לאבד עוד בת-ברית אזורית אחרי יצירת הקרע האווילי עם טורקיה. מדיניות נבונה של ישראל וארצות הברית יכולה לעשות הרבה כדי למנוע את האפשרות הזאת. התמיכה באחים המוסלמים רחוקה מלהיות מוחלטת. במצרים יש מעמד ביניים, מעמד אינטלקטואלים ומעמד עובדים חילונים שמתעבים את הפוליטיזציה של הדת. תמיכה נבונה בגופים הללו הכרחית כדי לכוון את מצרים למקום שבו גם תעניק יותר חופש פוליטי לאזרחיה וגם תהיה חזקה מספיק בכדי להתגבר על איום הפופוליזם האסלאמי.

האפשרות השלישית היא הישארות המשטר הישן. הנשיא הטוניסאי יכול לחזור ולדכא את המרידות ביד קשה. סביר מאד שנשיא מצרים מובארק יצליח לעת עתה להתגבר על המהומות. אבל יכול מאד להיות שהמהומות הללו כן יחייבו את המשטרים הישנים לבצע רפורמות כלשהן לליברליזציה לאחר שיבינו שאי אפשר לבנות סדר ציבורי מהחומרים של דיכוי משטרתי בלבד. הפרדוקס ברפורמות הללו הוא שהן מחזקות את הדיקטטורה על-ידי הרפייתה והן יכולות בשל כך לצאת מכלל שליטה, ולאו דווקא במובן השלילי של המונח.

זה מוביל לאפשרות האחרונה והיא דמוקרטיה. מגמות של דמוקרטיזציה בעולם הערבי קיימות כבר שנים רבות. ברוב המדינות הללו יש פרלמנט שאמנם איננו ריבון, אבל הוא צובר בהתמדה כוח פוליטי אל מול השלטון השרירותי של הנשיא או המלך. בסופו של דבר, יתכן שיצמחו במוסד הזה אנשים, לפעמים מספיק אפילו אדם אחד, לפעמים זה אפילו הדיקטטור עצמו, שמפתחים חזון והבנה ארוכת-טווח שהענקת זכות בחירה וחירויות פוליטיות בסיסיות לכל האזרחים הכרחית בכדי להפסיק את המעגל ההרסני של מהומות ודיכוי אלים. תנאי לכך הוא רוב מכריע בקרב האזרחים של קבלת "כללי המשחק" הדמוקרטיים. כדי שזה יקרה הדמוקרטיה עצמה צריכה להראות שיש ביכולתה להטיב עם האזרחים ולא להצטמצם רק לאסופה של פרוצדורות ריקות מתוכן. אפילו מדינות עניות מאד כמו הודו בשנות הששים או חלק מהרפובליקות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית מצליחות בכך במידה סבירה. העולם הערבי, בשל הרגישות האסטרטגית שהוא מצוי בה וכל מני מטענים היסטוריים או תרבותיים ככל הנראה מתעכב מעט יותר. אבל אסור לנו לתת לעיכוב הזה להסתיר מעינינו את ההתקדמות שמתחת לפני השטח.