הערת פתיחה: הבלוג השבוע חרג ממסגרת הזמנים בשל תקופת המבחנים. חברתי גלי הציעה כי הבלוג השבוע יציג לקט של הבלוגים הקודמים, אך אינני ערוץ 2- עמכם הסליחה. לני
בשנת 1990 שבתי ארצה לאחר שירות של ארבע שנים בממלכה המאוחדת. המעבר לא היה קל, מצאתי עצמי נקרע בין הנאמנות שלי להוד מלכותה המלכה אליזבת' והביקורים התכופים בארמון בקינגהם (Sir Lani- Defender of the Hope) למולדתי האהובה. למרות הלבטים החלטתי לשוב ארצה, הרי מי לא מעדיף את החמסין הירושלמי על האפרורית הרומנטית והקסומה של לונדון? למה להקדיש זמן לארגוני טרור ילדותיים ולא מקצועיים כמו האיי.אר.אי כשמעבר לגדר ביתך יושב ארגון מאומן ומשופשף כמו אש"ף? וגם כן צ'ארלס יורש העצר המכוער (אגב, שושלת מנור עדיין טוענת לכתר למקרה שהם מחפשים משהו יותר ייצוגי), האם הוא מגיע לקרסוליים של ראש הממשלה הנאה והשרמנטי דאז יצחק שמיר? אך הנחיתה שלי ושל פמלייתי לא הייתה האירוע הדרמטי של אותה שנה. שכן בארה"ב, רשת פוקס העלתה לאוויר דרמת נעורים חדשה ואלמונית בשם "בברלי הילס 90201."
בתוך עונה תהפוך הסדרה לתופעה תרבותית ושחקניה הזוטרים יהפכו לאלילי הנוער הבין לאומיים של תחילת שנות ה-90. מנגינת הפתיחה של הסדרה (טנא-נא-נא צ'ף צ'ף) תהפך לימים לפס הקול של הילדות עבורי ועבור בני דורי (אולי לימים יצטרף גם המשפט הידוע "Oh, As if!"). הסדרה הציגה לצופים את התאומים לבית וולש הלו הם ברנדון וברנדה אשר בשל עבודתו של אביהם נאלצים לעזוב את נופיה המושלגים של מיניאפוליס ולעבור אל מרכז העושר (והאושר) של בברלי הילס. בניגוד לדגראסי האפרורית (טוב קנדה- משעמם להם שם) בברלי הילס הייתה צבעונית, קולנית ומעל לכל מגניבה. במובנים רבים היא הייתה חלוצה בתחומה כאשר כוכביה נהיו לשמות שגורים בפיהם של בני נוער מסביב לעולם (וזה הרי הישג מכובד, להזכירכם בשנות ה-90 עוד לא היינו כולנו בכפר אחד עם אותו שרת אינטרנט) והדמויות נהיו למילים נרדפות ליופי (ברנדה), סקס (קלי), קוליות (דילן) ויהדות (אנדריאה זקרמן- למרות שהקמנו לנו מדינה ולמרות שאנו שולטים בבנקים ובתקשורת העולמית עדיין תמיד מציגים אותנו כמכוערים, ממושקפים ואינטליגנטיים. האם העולם לא למד כלום?).
הסדרה התרחשה בעולם אשר היה לפנטזיה עבור מרבית הצופים. בכדי לבסס את האלמנט הזה היו צריכים להנגיד את השפע, הפלסטיקה והעושר של בברלי הילס עם השפיות של "מרכז אמריקה", שם האנשים הם אמיתיים ומחוברים לקרקע (וחמושים עד השיניים). לנגד הרכב "מנקר העיניים" של סטיב והבית של דונה מרטין היה ביתם של "ג'ים וסינדי" מופת של צניעות. הסדרה נצפתה מבעד לעיניהם של התאומים וולש שהתמימות שלהם הפכה אותם למצפן המוסרי של התכנית. איכשהו הפרקים כמעט תמיד הסתיימו בתמונה של הילדים יושבים על כסאות הבר לומדים את לקחי החיים מאירועי היום. בברלי הילס עוד קידשה את האתוס האמריקאי של "father knows best" ולצד החיבוק האבהי תמיד היה ניתן למצוא את סינדי מכינה מנה נוספת של casserole או כד חדש של לימונדה (שש עונות ופעם אחת לא עשו לה ג'סטה וצלמו אותה מחוץ למטבח).
"מלכת ז'אנר דרמות הנעורים", התמודדה עם לא מעט מן הלבטים והקשיים של תלמידי התיכון. הפחד מבדידות וניכור חברתי, שימוש בסמים ואלכוהול, מערכות יחסים, יחסי הורים וילדים ויחסי מין זכו כולם לתשומת לב ראויה. בנוסף, היא לא המעיטה בערכם של צופיה כאשר נתנה להם להתמודד עם סוגיות מהותיות מן החיים. כך, בעוד שברנדה התמימה מבלה את חופשתה עם דונה בפאריז דילן וקלי מוצאים את דרכם זה אל זרועות זו בבריכת מים מלאה אדים והורמונים. השפעתה של בברלי על בני הנוער הייתה כה משמעותית עד שתהום נפערה בין המחנות: זה אשר מצדיק את ברנדה וזה שמצדיק את קלי. עד היום ניתן לשמוע בערבי קיץ חמים סטודנטים תל-אביביים מעבירים לילות שלמים בניסיון ליישב את הסוגיה (עזוב אותי עכשיו מתיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה...אני אומר לך שברנדה התחילה לצאת עם ריק בפריז עוד לפני שדילן בכלל דבר עם קלי. ...). ישנה תקווה שלפני שילך לעולמו יאמר הרב עובדיה יוסף את דברו בעניין ויסיים את המהומה.
בברלי הילס הייתה תוצר מובהק של שנות ה-90, שהיה עשור נהדר בו שלטה התקווה ולא האכזבה. "הדוד סאם" צדק והסובייטים נאלצו לסגור את הבאסטה (father knows best), רבין וערפאת צעדו על מדשאת הבית הלבן, REM התפוצצה על העולם ו וויל סמית' נהפך לנסיך מדליק בשכונת בל אייר. ההתנהגות של קלי ודילן הייתה תמרור אזהרה אשר סימן כי ההפקרות המינית של אותו עשור לא תיעצר בטלביזיה אלא תחצה גם אל החיים האמיתיים וכך מצא עצמו נשיא ארה"ב ביל קלינטון מלמד יהודיה חמודה בשם מוניקה מאיפה משתין הדג. כאשר מביטים בה היום, הסדרה נראית כתמימה על גבול הילדותית. במשך עונות רבות נשיקה צרפתית הייתה האקט המיני הבוטה ביותר בסדרה, סמים לא הוצגו מפורשות ואפילו הייתה גיבורה אחת שהחליטה להישאר בתולה עד סוף הקולג' (מפתיע שדווקא את הדמות הזאת שיחקה טורי ספילנג שאפשר לומר עליה שהיא בתולה רק באוזן).
אחרי ירידתה של בברלי מהאוויר בשנת 2000 תוכניות מעטות אשר כוונו אל עבר בני נוער זכו להצלחה כה מסחררת. זאת עד שבשנת 2007 רשת ה- CW החלה לשדר את "אחת שיודעת", יצירת המופת של העשור הראשון של האלף החדש. עזבו אתכם מבברלי הילס הארכאית, בואו להכיר את ה- upper east side בניו יורק. התכנית עוסקת בתיאור עולמם הסבוך, הקשה ורצוף המכאובים של אוכלוסיה מדוכאת- ילדיהם של עשירי ניו-יורק אשר בין דרינקים ב"Woldorf Astroia" לחופשות ב- "Hamptons" מוצאים זמן לקנות מלונות או לסחור במניות. תשכחו מהסקייטבורד וה"פיץ' פיט" ותתרגלו לבלקברי, ללימוזינות ולכוסות השמפניה. אם בברלי הילס הייתה פנטזיה בעיני הילדים של ישראל בשנות ה-90, אז הרי ש"אחת שיודעת" היא טריפ של אסיד.
כשם שבברלי יצגה את שנות ה-90 כך Gossip Girl מייצגת את שנות ה-2000. ראשית, אין עוד צורך להגר ממדינה למדינה כדי לעבור מעולם "צנוע" או רגיל לעולם של תענוגות- יש רק לחצות את הגשר בין ברוקלין למנהטן (מזל שאין גשר בין ה"תקווה" לשדרות רוטשילד, הם עוד יגלו מה הם מפסידים). בשנית, מושג הילדות כבר לא קיים. ג'ני האמפרי בת ה-15 כבר מתלבשת כמו fashion-ista בת 30 (אגב, מסתבר שהיום נכון להגיד Recession-ista, סתם שתדעו) צ'אק באס לא מוצא זמן ללמוד לבגרות כי הוא בדיוק משתלט על עוד מלון בטוקיו ו Blair Woldorf מתייחסת למועדון הצייתניות שלה כאילו הייתה נוחי דנקנר בעודו נוגש בעבדיו (כן, זה אנחנו). אבדן הילדות מתבטא גם בכך שבניגוד לעולם של בברלי בו הילדים היו מסתבכים וההורים היו המושיעים, באחת שיודעת כולם דפוקים. לא פעם הילדים הם אלו שנאלצים להושיע את הוריהם, לשקם את נושאיהם או לחפות על פשעיהם. ואולי זה חלק מן הדיסונאנס של ההתבגרות כיום- מצד אחד ילדות בכיתה ז' ב"אליאנס" (שזה בכלל ברמת אביב א' ולא ג'! כמו שתיקנו אותי לאחר הבלוגים הקודמים) לבושות כמו בנות 30 שעורכות את מדור האופנה בטיים אווט, ומצד שני גיל התבגרות נמשך עד גיל שלושים וכולם עוד רוצים לגור אצל ההורים מסרבים להתחייב על עבודה.
בדומה לחיים האמיתיים, גיבורי הסדרה נדרשים להיות בכוננות מתמדת, לאיש אין עוד את המותרה של להיות לא זמין. הפלאפון בסדרה איננו עוד אביזר אופנה אלא הערכה של היד עצמה, מי שלא מחובר, לא קיים. התכנית מבטאת בצורה נאמנה את המאבקים החברתיים של התיכון, גיבוריה אינם יודעים גבול בתאוות הבצע והכוח שלהם כאשר הכול טוענים לכתר של המלכה B (זה נשמע כל כך יותר מרשים מהמרוץ לראשות וועדת קישוט של כיתה ט' 3...וכן, הייתי בוועדת קישוט של כיתה ט' 3). כמובן, ש"אחת שיודעת" היא גם פוסט, פוסט 9/11. מערכות הלווין המתוחכמות אשר יכולות לצלם את חסאן נסראללה מחרבן בבונקר בלבנון (אה כן, שכחתי לשאול, אם יש לנו כל כך הרבה מזלט"ים ואנחנו יודעים על כל שיערה שנופלת מהראש של עימד מורנייה, משהו יודע אולי איפה גלעד שליט?) וה"אח הגדול" אשר עוקב אחר כולם מחשש שהם "אויבי המדינה" מתבטא בסדרה ע"י ה"אחת שיודעת". אותו גורם מסתורי אשר לעולם אינו מוצג אך יש לו עיניים ואוזניים בכל מקום. דמות אפלולית היושבת אי שם במקום לא ידוע אך מכוונת מאחורי הקלעים את כל האירועים בחיי הגיבורים (משהו אמר אוסמה בן לאדן?), מן האירועים השוליים ביותר (ללי באס יש סרטן) עד לאירועים המשמעותיים ביותר (ללי באס אין סרטן! יש! סתם בעלה העבריין עבד עליה כדי להתקרב אליה ועכשיו הוא צריך לברוח מהמדינה במסוק...אוי זה כל כך מוכר זה קרה גם לאבא שלי).
הסביבה החברתית של אחת שיודעת איננה עוד התיכון (West Beverly High) אלא העולם המקונן, עולם ה-sms וה-bbm. זה אחד ההבדלים בין בברלי לאחת שיודעת אך גם בין שנות ה-90 להיום, אין עוד סיבה להיפגש פיזית אם גם ככה אנחנו כל היום ביחד בפייס. וכשם שבשנות ה-2000 אבדה הילדות כך אבדה גם התמימות, את הנשיקות והגיפופים של ברנדה ודילן על הספה החליפו האורגיות של צ'אק באס או הרומנים של נייט ארצ'יבולד עם נשים מבוגרות. כולם משתגלים, כולם עשירים, כולם משתכרים וכולם מסוממים. זוהי סדום ועמורה. ההבדל המהותי בין שתי התכניות היא יכולת ההזדהות. נכון שגם בברלי הילס הייתה רחוקה מרוב הצופים אך הסוגיות אשר הועלו היו לקוחות מן החיים של כולם, הצופה היה יכול להזדהות עם הדמויות שעל הצג המרצד. לא כך הדבר כיום, שום תלמיד תיכון בישראל לא יכול לדמיין מה עובר על נייט כאשר הוא נאלץ להסגיר את אביו שאיבד את ההון המשפחתי והתדרדר לסמים. (חוץ ממיקי תשובה או חמי לבייב. כן המצאתי את השמות אבל הם בסט לא?).
מה שמעניין הוא שלמרות שניתן היה לצפות שדרמה של שנות ה-90 תציג צוות שלם של דמויות לבנות לא כך הדבר עבור התכנים הטלביזיונים של היום. בניגוד לטרנד של מפיקי NBC להקפיד שבכל סיטקום חדש יהיה לפחות אסייתי אחד, שחור אחד והומו אחד (אגב, אין בעיה שזה יהיה דמות אחת אך זה אולי יעורר קשיים בליהוק) "אחת שיודעת" מציגה עולם שהוא כולו לבן ואחיד. נכון שזרקו לקהילה הגאה עצם בדמות האח הקטן של סרינה אבל הוא הדמות הכי מכוערת ומעצבנת ומיד לפני תחילת הסדרה ניסה להתאבד- אז מה המסר בעצם? (הומואים עם נטיות להתאבדות- איך הם ממציאים את הדברים האלה?).
לבסוף, ניתן לסכם ולומר שבסדרה של שנות ה-2000 אין סמן מוסרי ואין מצפון אשר ינווט את האדם המועד לנפילה אל חוף מבטחים. אבדן הערכים והניהיליזם שולט בכל וכל אחת מן הדמויות היא קרבן של התאווה של עצמה וכל אחת מוכנה לעשות את הבלתי ייעשה כדי להשיג את מבוקשה. דן המפרי הוא לא ברנדון וולש וג'ני המפרי היא בטח שלא ברנדה. ולמרות ש- Gossip Girl זוכה ללא ספק בתחרות השמות הקטלניים ביותר לדמויות, כל שנותר לעשות הוא להביט אחורה בנוסטלגיה ולשאול: הי ברנדון, אתה עובד הערב ב "פיץ' פיט?" ממש בא לי מגה ברגר. Peace Out.
רוצים לקרוא עוד: ilanmanor.wordpress.com http://2nd-ops.com/manor/
|