כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    איך עיתונאים לשעבר מתאיידים, מתפוגגים, מתנדפים ולמה להעלות לרשת רשימות וכתבות "עתיקות"?

    1 תגובות   יום שישי , 28/1/11, 15:02

    איך עיתונאים לשעבר מתאיידים, מתפוגגים, מתנדפים

    ולמה להעלות לרשת רשימות וכתבות "עתיקות"?

     

    ומשהו לזכרה של עיתונאית (בדימוס) מחוננת – צביה בן-שלום

     

    מאת: שלומית טנא

     

    אמירות על התפוגגותם המיידית של עיתונאים כבר היו לקלישאות.  "אין דבר יותר ישן מהעיתון של אתמול", כמאמר הקלישאה. או "אתה שווה כמו הכּתבה האחרונה שלך". וכבר נאמר שעיתונאים בדימוס נמחקים במהירות כהימחק הגיר מהלוח.  במקצוע הסוחף וגם אכזרי הזה אין כמעט נכסים מצטברים. רשימות עיתונאיות ישנות שאיבדו הקשר ורלוונטיות והן מצוטטות כעבור שנים, משולות לדג שהוצא אל מחוץ למים.  עיתונאי ייראה כל-כך פתטי אם ינפנף בכתבים ישנים.  ומבחינה זאת הוא יכול להתקנא בפזמונאים ומלחינים, למשל, שיצירותיהם קיימות ונוכחות בתרבותנו עשרות שנים אחרי שחוברו והם זוכים (בצדק) לאירועי הצדעה והוקרה, שלא לדבר על ארכיטקטים בולטים, ציירים ופסלים מובילים. עיתונאים שפרשו נידונים לשיכחה, למעט קומץ מיתולוגיים.

    מנחם בן ידוע בהערכתו לכתיבה עיתונאית משובחת, בחלקה גלומות גם איכויות ספרותיות. הוא העלה הצעה (קנטרנית...) בטורו המופיע ב"תרבות מעריב": בן מוכן לערוך עיתון לקט יומי של פניני עיתונות המיועדים לשיכחה כבר למחרת... 

    לכתיבה עיתונאית רצופה ורבת שנים יש אפקט מצטבר אבל "פריטיה" הבודדים משתכחים.  עיתונאי וותיק שירד מהבמה מתפוגג, מתנדף, מתאדה.  לעיתים הוא מאבד מרכיב מרכזי מזהותו.  הוא הורגל לעשייה מתגמלת במהירות (לאו דווקא בכסף) ולפרסום מיידי.  השיכחה אף היא כמעט מלאה ומיידית.

     

    פרסומים עיתונאיים נשמרים במקומות כמו ספריית העיתונות של בית-אריאלה (או על המדפים הפרטיים של הכותבים).  ובעצם, רק גוּגל עשוי לשמר באמת פרסומים ולהנגיש אותם לכל המעוניין. (גוּגל מקבע גם פריטי מידע שמכתיבים ורודפים אנשים, כגון רישומים פליליים, דברי בלע או פרשיות מביכות).

     

    ולכן יש טעם, בעיני, להעלאתם לרשת של קטעי עיתונות "עתיקים":  רוב הפרסומים מעלי האבק הפכו מזמן לארכיאולוגיה.  רשימות וכתבות בודדות ונדירות לא איבדו, כנראה, רלוונטיות.  כגון כתבה על ניתוח משחקי תפקידים של ילדים שפירסמתי ב-1988.  היא זכתה ל"כניסות" של קרוב ל-400 גולשים.  ובדומה לה כתבות על טרנדים משתנים של שמות הניתנים לילדים, על מחלות ילדות של הקיבוץ בראשיתו, שהשלכותיהן עדיין ניכרות, על מכת הפסיכולוגיזם וביטוייה בימי מלחמת-המפרץ הראשונה, או על וויכוחים נצחיים סביב לאינטגריטי של מעצבים.

     

    "הנצחה עצמית" כלשהי ברשת עשויה, מניסיוני, לפוגג לפעמים מבוכות שמקורן באותה שיכחה שמקיפה עיתונאים לשעבר.  כאשר מישהו מתעניין לפעמים בעיסוקיי בהווה או בעבר, ואז מתנצל, קצת נבוך, "לא קראתי",  אני יכולה להפנות אותו לאינטרנט ואולי כך להפיג את המבוכה.  מישהי אף הציעה לי לצרף צילום לכתבות ולרשימות, לבל אחשד, חלילה, בהתחזות לעיתונאית או ב"גניבת" כתבים של אחרים.

     

    מחשבות כאלו ואחרות על שימור ושיכחה "רדפו אותי" בתכיפות בשבועות האחרונים בעקבות מותה של חברה, צביה בן-שלום.  עיתונאית (בדימוס) מחוננת וסופרת ילדים.  אחד מספריה זיכה אותה בפרס יוקרתי.

     

    הכרתי את צביה בתחילת שנות השבעים, כאשר שתינו כתבנו במוסף השבועי "חותם" שנספח אז אל "על-המשמר", יומון מפ"ם.  צביה פירסמה אז בעיקר טורים סאטיריים שנונים.  כתיבתה הפשוטה, הבהירה, הקצבית, נראית היום ייחודית ואפילו פורצת דרך על רקע התקופה הרחוקה ההיא.  המקוריות שלה בלטה במיוחד בתוך העיתונות המפלגתית, שהייתה מלאה אז בכתיבה די פומפוזית, מסורבלת וארכאית, כבדה, חמורה וארכנית.  רוב רשימותיה נחתמו בראשי תיבות של שמה: צב"ש.  היא הייתה מחלוצי הלשון הפרוזאית, הקרובה ללשון דיבור, שהשתלטה כעבור שנים בעיקר על המקומונים.  אלא שהלשון הדיבורית של צב"ש הייתה חפה מהתחכמויות מאומצות ומוולגריות שנחשבות כיום כסממן של "כתיבה צעירה".  ההומור שלה היה דק, קליל, קולח, זורם בטבעיות.  כאילו יצא מהשרוול, בלי טיפת זיעה. 

     

    קולה המיוחד הרשים את עורכי מוסף "הארץ, שהציעו לה לפרסם עמוד סאטירי במוסף היוקרתי.  צביה זומנה לפגישה עם עורך המוסף, והחליטה, בלי להתלבט, לדחות את ההצעה.  כי הדמויות שפגשה שם נראו לה מנופחות.  כבוד העורך פנה אליה בשם "גברת". היא הבחינה שם בסגנון התנהלות שדחה אותה.  מתנשא, צונן, מכופתר. כל זה באמת לא התאים לפשטות ההליכות שלה.

     

    צביה נשארה, איפוא, איתנו, בחבורה המשפחתית של "חותם" שהייתה אז תוססת וצעירה ברובה והתנהלה בסגנון קיבוצניקי ובלתי אמצעי (רוב הכותבים וגם המזכירות ב"חותם" אכן היו אנשי קיבוצים).

     

     

    בעת השבעה הזכרתי את הסיפור הזה לילדיה של צביה, אמיר ואורית, והם אמרו "זה
    כל-כך מתאים לה"...  אגב, היא עצמה, כפי שגיליתי לפני שנים אחדות, ממש שכחה את הסיפור.  עניינים כמו סממני סטאטוס, רדיפת כבוד, מצליחנות, שררה , חמדנות, התחככות בחשובים, לא עשו עליה שום רושם.  כבר בצעירותה ידעה בחוכמתה שלא דברים כאלו עושים את טעם החיים.  נדמה לי שעיתונאים רבים מתחילים לתפוס זאת רק על סף זיקנתם.

     

    אפשר לומר על צביה, בלי הגזמה, שהיא המציאה את הצניעות האמיתית.  גם משום כך התחבבה כל-כך על אנשים והייתה מהאנשים הנדירים שאומרים את שבחם בפניהם ומהללים אותם בעודם בחיים, לא רק "אחרי מות".

     

    צביה התמידה בעבודתה ב"על-המשמר" עד לסגירת העיתון, ב-1995.  אני הלכתי למקומות אחרים, אבל הקשר בינינו נשמר כמעט ברציפות.  זמן מה לפני סגירת העיתון פרשה מעריכת המדור היומי "אדם וביתו" והתרכזה בכתיבת רשימות חצי אישיות ובביקורת טלוויזיה.  על סף גיל 60 שוב התגלתה במיטבה וליוותה בעט שנונה ומשועשעת את מדורת ההבלים שהבעיר פה ערוץ 2 כבר בצעדיו הראשונים.

     

    עם פרישתה המשיכה, על אש קטנה, בעבודות כתיבה ועריכה.  חיברה ספר ילדים נוסף.  בעשור האחרון חדלה מכתיבה.  ובהיותה כה מפוכחת, ידעה מראש שגם היא צפוייה לשיכחה.

     

    דיברנו הרבה על סיבות שכיחות להפסקת הכתיבה אחרי עשרות שנים:  היעדר במה קבועה והקושי להשתחל לפה ולשם, החולי המתיש, שסוחט את הכוחות,  גם תחושות של מיצוי והחששות מהתיישנות ומאיבוד רלוונטיות וממיחזור של עצמך.  צביה סיפרה על תשובתה לשואלים האם היא עדיין כותבת.  היא נהגה לענות בהומור אופייני: "אני לא כותבת כ ל ו ם.  אני קוראת מה שכותבים אחרים".

     

    דיברנו גם על מחסומי כתיבה שמתגבהים ומקשיחים עם הגיל, בגלל הביקורת העצמית שמחריפה וגוברת.  הידע המצטבר וההשוואה לכותבים אחרים.  הפחדים להיות בנאלי ולמחזר את עצמך,אף הם משתקים את הכתיבה.  כבר לא כותבים ספונטנית,  מהבטן, כמו בשנים הצעירות.  כתיבה מאוחרת נהיית יותר מזוקקת, במקרה הטוב, אבל אנרגיית הכתיבה פוחתת, אין אותה אש כמו פעם.

     

    הזילות האיומה של מקצוע העיתונאי גם היא דוחה כותבים וותיקים. הרבה כישרונות מבריקים יש בתקשורת, יותר מאשר בעבר, אבל תרבות הרייטינג והריבוי האינסופי של כלי תקשורת מודפסים אינטרנטיים ומשודרים, גם הצמיחו הררים של זיבורית.  עיתונים מעליבי אינטליגנציה של כותביהם, לא רק של הקוראים. כביכול "עיתונות אינה מקצוע" (כשמו האירוני של ספרון שפירסמה העתונאית הגר אנוש באמצע שנות השמונים).  כביכול, כל אחד יכול.  בלי מסלול לימודים מפרך שנידרש מרופאים, מהנדסים, או עורכי-דין ופסיכולוגים.

    ועל כך כתבה לאחרונה העיתונאית הצעירה נועה ידלין, בספרה הסאטירי "חיי מדף":  "מהי העיתונות במדינת ישראל אם לא ההכרה האולטימטיבית, בכך שכל מי שיש לו שכל סביר פלוס יכול לעשות כל דבר?  שכלום אינו דורש כלום, שהשמיים הם הגבול עבור כל מי שאיננו לגמרי "מטומטם?"

    טימטום, תיפלות, בנאליה, אורבים כמעט לכל כתיבה עתונאית.  ויותר מכל לטורי הרכילות.  צביה הקדישה ל"מדורי החברה" תחקיר מקיף ברוח אירונית, שפורסם ב"ספר השנה של העיתונאים" 1982, הנה קטע אופייני:

     

    "אמת שכדי למלא טור של חברה נדרש העיתונאי לכשרונות מיוחדים שלא כל איש תקשורת מתברך בהם.  אתה נוכח בזאת תוך קריאת דיווח צבעוני על אירוע חברתי ססגוני מאוד ולפתע מתחוור לך שזה אותו קוקטיל עלוב, בפתיחת התערוכה שהתעכבת בו ביום ג' בערב...  אכן היו שם שלוש גבירות בסרבלים נוצצים (שלוש? לפחות תריסר) ואחת מהן גם נראתה לך מוכרת, כנראה מהמירקע, ומתוך נימוס החלפתם חיוכי ברכה; והיה שם הצייר המזוקן שניראה בכל הקוקטיילים;  המשורר המקריח הצמוד לכל מזנון, ואכן, הוגש משהו בטעם של תסס, אולי באמת שמפניה. אבל אתה, מרובע שכמותך, דיווחת בחמש שורות על פתיחת תערוכת ציורים בנושא - בחסות - התערוכה תהיה פתוחה עד".

    בעל הטור העוסק בענייני "החברה הגבוהה "הפיק" מהאירוע חמישה קטעים, שש נשות חברה, כל מי ומי של הבוהמה, קולקציה מרהיבה של מעצבי אופנה עילית, בסך הכול 38 שמות, שתי תמונות ומתי לעזאזל הגישו את הקפה שהכתים לגברת המקסימה את התיק לבית גוצ'י.  מה זה גוצ'י?!  מה שעושה לך טוב על הלב זה שהיו שם גם עיתונאי צמרת, הכוונה אליך".

    את הכתבה חותמת הערה בעקבות ציטוט דיווח בולט בתיפלותו על איזה אנטי-אירוע: 

    "במקור מלא הקטע שמות ותפקידים שבשל רשעות איני מעוניינת להנציחם בספר, אבל אני מוכנה לתרום פרס הסיפור הקצר למי שיסביר מה בעצם קרה כאן ומה רצו לספר לנו, ולמה זה צריך לעניין את הקורא?"

    קטע שכזה כמעט מחייה בעיני את צביה, ועם הקריאה אני שוגה באשלייה רגעית שהנה היא מספרת סיפור משעשע על טיפשותם של אנשים, ובדרכה הנונשלנטית שוב היא מצחיקה אותי...     

                                                                                                                שלומית טנא

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/11 23:28:
      שלומית היקרה, שמי הוא רועי מורן, אני אחד מנכדיה של צביה, הבן הקטן של אורית. הדבר האירוני הוא שאני קורא את הקטע בערב יום השואה הראשון שהיא איננה בחיים. אני חייב לומר- תודה!! תודה על שאת זוכרת מי הייתה סבתא שלי, תודה שהעלת לי חיוך על הפנים בעוד הדמעות מבצבצות מעיניי. תודה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין