בא לי להישאר כאן בדירה החמה, בפינה הקטנה שלי, בשקט של יום שישי.

אבל בא לי להיות גם שם, במפגש תרבותי, בין אנשים מפורסמי מילים ופנים, בתוכם, איתם, לידם. כן, גם איתו.

בא לי להמשיך ולאכול את החומוס לייט עם הקרקרים שלי. ארוחת צהריים של שישי. עונג לחיך.

לא. אני אחתוך תפוחי אדמה, קצת בצל, קצל פלפלים ואחדירם בערגה לאובן-טוסטר. נראה לי שזה- מתאים יותר לבפנוכו שלי.

אבל מצד שני בא לי ללכת לשם. שנקין, צהרי שישי, קשקש פה קשקש שם, להזמין טוסט בולגרית יחד איתו, אולי לבד. אבל להיות שם, בין כולם.

אז מה לעשות?

לפעמים אין לנו כוח להיות.

לפעמים הלהיות הוא פשוט לשבת על כורסת סלון ולהרגיש את השקט.

ככה אני הכי אוהבת.

הוא בטח יתקשר וישאל לאן נעלמתי.

אני אגיד לו שיבוא להרגיש איתי את השקט על כורסת הסלון.