בזמן האחרון אני "חונה" אצל קליינשטיין -

מהישארי עוד קצת" המתוק ועד "שריטות" הבוסר שמחזיר אותי לגיל 13-14.

מ"הרבה פנים" האישי ועד ל"משהו טוב" ששלחתי לבן זוגי בדואר סתם כך כדי להזכיר לשנינו שאנחנו ביחד זה משהו טוב.

שיר מדבר, שיר מקומי, חוץ ממך כלום, ביום של הפצצה...

תקופה טובה, אופטימית, אחרי 3 חודשים של מאבקים עם אנשי חושך בתחפושת של אור.

מצד אחד מתנגנים לי בראש שירי ניצחון (דנה אינטרנשיונל, קווין....) ומצד שני עצוב לי לגלות, שוב ושוב שהמערכת מושחתת במסווה של אנושית. שאמת משדרת משום מה חולשה.

הבטחות נחרצות מתפוגגות בשניה כלא היו, משפטים כואבים וצורבים ואי הגינות משווע.

בגיל 38 כבר צריך לגלות את האמת - העולם לא מושלם, לא אוטופי. יחד עם זאת עדיין לא אבדתי את האמון.

גם לי יש הרבה פנים אבל האמת שלי אחת ויחידה, ליבי ופי שווים ולכן היא עומדת לצידי ומצילה אותי פעם אחר פעם.

אני עדיין מהמרת על הדרך הזו. בסופו של דבר היא הכי משתלמת ואיתה אני מסוגלת לחיות.