יש לי תיבת ריחות סודית. היא מעץ, ונראית כמו קופסת תיונים ענקית של וויסוצקי עם מחיצות כאלה. הרבה תאים קטנים. היא נסגרת במנעול, כייאה לתיבה סודית. בתוכו יש את אחד מהעולמות החבויים ביותר שלי האישיים ביותר והקסומים ביותר. כל ריח, אוגר שנה תקופה, אדם בחיי. כל ריח, אוגר זיכרון, טעם, תשוקה אחרת. יש את הריח הפרחוני המתוק של החברה הראשונה מגיל 16 או את ריח השדה בשחר. יש ריח חמרה ספוגה בגשם וריח אקליפטוס טבעי. יש שושנה גדולה ואדומה שאפשר להכניס בה אף וחצי פנים ולהסניף אותה לא פחות מ 7 שניות מלאות בעיניים עצומות. יש פאצ'ולי, שעושה אותי מלך. מרגיש אותי למלך ויש 7 בשמים שליוו אותי מילדות ועד בגרות. יש כורכום, טימין, זעתר, ועוד 100 ריחות שמחכים לנו בכל חנות גדולה או בשווקים, בשקי יוטה חזקים וטבעיים כמו גבר אמיתי או כמו החיים מרגישים את האוריינטליות את השגעת והפרא שבטבע האדם. אני פותח את תיבת הריחות שלי רק בלילות כשכולם כבר ישנים. בקודש קודשים אט אט מרים את המכסה מוציא את הבקבוקונים הקטנים והעדינים בוחר לי תקופה או מקום להיות בו ומריח בעיניים עצומות. ואז עוד פעם. וזהו. רק 2 הסנפות והרחות בכל פעם כדי להסתפק במועט ולהשאיר טעם של עוד. להתגעגע עוד לפני שאני נפרד ממנה. אין לי תיבה של ממש שכזו יכולה הייתה להיות לי והחלטתי שלא. החלטתי לחתור אחרי כל ריח בנפרד כל פעם מחדש. לחפש, לנדוד, לתור ולפגוש בריח אקרעי. להיות מופתע. הנגישות של התיבה לידיי הפחידה אותי רציתי שתהיה קצת בלתי מושגת ושכל ריח יישאר במקום הטבעי שלו. וככה אני מחוייב לצאת מהמערה שלי אל השוק, לשדה, ואליך כדי להסניף חיים. |
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזה כייף