מאז אתמול אני בהתרגשות שאני מנסה להרגיע.

עד אתמול עוד הייתי קולי, אבל אתמול, כשישבנו בבית הקפה ואמרתי לה שאוהב את הילד הזה יותר משאני אוהב אפילו אותה... פתאום נשבר הקול (רק לרגע בלי שהיא תרגיש), והרגשתי את הריגוש חונק לי בגרון.

כי אולי, רק אולי, אנחנו כבר צעד מלספור עוד שמונה וחצי חודשים של המתנה.

אני יודע שעד ליום ה-14 צריך לנשום עמוק ולא להניח לתקוות להשתולל. אבל בהמתנה ליום הזה - שיקרה ממש בעוד כמה ימים - אני כבר לא נושם.

היא תמיד מתלוננת שאני לא מחצין רגשות. מטריף אותה לפעמים שאני שומר את הרגש בפנים ומחצין הגיון לעולם. רק במיטה אני לא שולט על הרגשות או על המילים. במיטה, או אם נדמה לי שהיא בסכנה. בשאר הזמן אני אדם רגוע, אבל לא עכשיו.

עמוק בפנים אני יודע שהאהבה שלי אליה - אהבה שכבשה בי כל מ"מ - היא כאין וכאפס לעומת מה שארגיש אם אדע שהיא בהיריון.

אני פשוט אצא מדעתי.

אין דבר שהיא תרצה ולא תקבל, אין משאלה שהיא תביע ולא תמומש. הכול יוזז הצדה מלבדה. העבודה תתבצע אם צריך בשעות הלילה כשהיא תישן. החברים, הכלבים הזיונים...  יוסטו לזמן אחר (טוב אני מקווה שאת הזיונים שלנו נמשיך גם אז).

לחשוב על האישה שאני אוהב בהיריון, זה לדעת שהחלום האמיתי והעמוק - התגשם. כל השאר בחיים זה בולשיט. כסף בא והולך, חברים - כנ"ל. ילד זה לנצח באהבה שאי אפשר להתחיל אפילו למדוד וילד מהאישה שאני אוהב - הוא ילד שאוהב לשארית חיי ואתן לו הכול.

אף פעם לא אהבתי מספיק כדי להרגיש שלמות. איתה אני שלם יותר עם עצמי. איתה אני חלק משלם גדול הרבה יותר.

אני יודע שאהיה איתה בחדר הלידה כשהרגע יגיע. אהיה שם כדי לשמור עליה וכדי לחזק. אני אהיה רגוע, אני אהיה חזק ואני אתפרק לגורמים, בשנייה בה אשמע אותו בוכה.

האישה שלי העניקה לי בהכלה שלה אותי, שלמות שלא ידעתי שקיימת. עכשיו היא עומדת להעניק לה ולי מתנה - מתנה שהיא תשא ושאני אוכל ללוות את משאה ומסעה. מתנה שתשנה את חיינו לנצח.

אני הספקן מוצא את עצמי מתפלל. מתפלל שהיא בהיריון, מתפלל שהיא תהיה בסדר, מתפלל שההיריון יצליח ומתפלל שהלידה תהיה לה קלה.

היא אהבת חיי ואני מתכוון להעביר את שארית ימיי לצדה.