לפני שש שנים נרצח ראש ממשלת לבנון רפיק חרירי. מי שרצח אותו רצה להיות בטוח במאה אחוז שהאיש ימות ולפיכך, ליתר ביטחון השמיד איזה שניים או שלושה רחובות מסביב, ככה בשביל הביטחון.
האצבע המאשימה הופנתה באופן מיידי לעבר סוריה, שכן סוריה רואה עצמה בעלת עניין בלבנון, שלא לומר, לוטשת עיניים על לבנון כחלק מסוריה. רפיק חרירי הפך עצמאי מדי וחמור מכך, הוא הפך את לבנון ליציבה. לסוריה זה לא טוב שלבנון יציבה, אז מה זה בשבילה ״להעיף״ כמה רחובות וחרירי בתוכם? עד כאן פרק ראשון. בפרק השני הוקמה ועדת חקירה שהחלה לבדוק מי רצח את חרירי. למען האמת זו היתה כותרת. במציאות חברי הוועדה מונו כדי להוכיח שאכן סוריה עמדה מאחורי ההתנקשות. ומיד לפרק השלישי.
הפרק השלישי החל להתגלגל לפני מספר חודשים. שמועות והדלפות דרמאטיות מתוך הוועדה טענו בעקשנות כי לא סוריה עומדת מאחורי הרצח כי אם החיזבאללה. במילים אחרות: הארגון שהעמיד פנים כי הוא ידידו הטוב ביותר של חרירי ואף נכנס לקואליציה עם בנו ויורשו - הוא זה שרצח את המנהיג. מה עושה בן אדם או ארגון שיודע כי הוכחות ברורות הולכות להאשים אותו במשהו: כוסס ציפורניו וממתין בחרדה לבאות.
אבל חיזבאללה עשה את ההיפך הגמור: הוא החל לאיים שאם יפורסם כי הוא עומד מאחורי הרצח, אתם עוקבים? אם פרט זה יפורסם - הוא יבעיר את לבנון!
■ ■ ■
מבינים את ההיגיון ? לא תבינו, כי אין. אין כאן שום היגיון. ישנה כאן חוצפה ועזות פנים שאין כדוגמתה. ״רצחתי? נגיד, אבל אם תפרסם את זה, אוי לך ואבוי לכל המדינה״. וחיזבאללה לא רק דיבר כי אם עשה. כוחותיו יצרו באוגוסט, סמוך להדלפות, עימותים עם צבא לבנון. השתלטו על שכונות והרגו מספר אנשים כדי לאותת ״תחזיקו אותנו״, יותר נכון, ״תחזיקו את האמת אצלכם״.
הדברים הגיעו לידי כך שבנו ויורשו של חרירי המת, נשיא לבנון העכשווי, יצא לחו״ל גם כדי לשמור את הרחובות על מקומם שלא יתפוצצו עוד כמה כדי להרוג אותו, וגם כדי להתחנן לפני אומות העולם שלא יפרסמו את האמת. חרירי עשה את החשבון לבד. אבא שלו כבר מת, האם כדאי לו למות כדי לדעת מי הרג אותו ? לא כל כך, ״אז תעזבו את העניין״ ביקש חרירי. אבל הוועדה לא עובדת אצל חרירי, והם הבהירו לו שהם יפרסמו גם יפרסמו את התוצאות. וראה זה פלא: בשלב הזה הבין החיזבאללה שלא נורא אם התוצאות יפורסמו, להיפך, זה יגביר את כוחו כמי שבאמת חזק באזור, כי בארצות ערב יכול לגור זאב עם כבש אבל אתה חייב להיות הזאב, כי הכבש מתחלף כל יום. חרירי התחלף וחיזבאללה רצה להיות יותר זאב מכפי שהוא, לכן שריו התפטרו מהממשלה וכעת הם מחכים בציפייה וקוצר רוח לתוצאות הוועדה. מיד לאחר שזו תכריז כי החיזבאל-לה רצח את חרירי, יזמין נסראללה את חרירי הבן, יקרוץ לו בעין אחת ויגיד לו ״הבנת?״ וחרירי ינענע בראשו בהכנעה ויאמר: ״מזמן״. ״אז מה אתה נותן לי בתמורה לזה שאני לא רוצח גם אותך״? יישאל נסראללה במלוא הכבוד ובלי מילים וחרירי יציע לו. נסראללה יעלה את המחיר, חרירי יתחנן, נסראללה יוריד טיפה, ושניהם יצאו לתקש-ורת ויכריזו על ממשלת אחדות חדשה שבה לחיזבאללה יש שליטה מלאה.
■ ■ ■
מה למדנו מכאן ? שבמזרח התיכון אין כל חשיבות לאמת, לצדק, למוסריות, לאשמה ולמעשים. מי שחזק שולט. נקודה. מי שיותר חזק עוד יותר שולט! סימן קריאה. ומי שחלש שרק יחכה לתורו. הזאב כבר יאכל אותו. לאט לאט או בבת אחת. תלוי בלב הרע שלו. ואם ישאל השואל מדוע עם ישראל זה לא עובד כך ? מדוע זו צריכה להצטדק על כל סטירה שחייל מעיף למישהו במחסום בשטחים, כשמאה מטר משם, ברשות הפלשתינאית, יורים בברכיים של אנשים ומשליכים אותם מבניינים רבי קומות?
האמת היא שגם אצלנו המצב היה יכול להיות טוב יותר, רק שיש בתוכנו אנשים שמשדרים כל הזמן לעולם שאיכפת להם כאשר מאשימים אותם באי מוסריות. כאלה שמתנצלים בפני כל מי שבאים איתו במגע, שאוטוטו הצבא יהיה מוסרי ולא יהרגו יותר אנשים. הגויים מסביב קולטים שיש כאן ערב רב שמזדהה עם הגויים יותר מאשר עם היהודים - הגויים לוחצים בכיוון הזה רק משום שיש יהודים שמשדרים להם לחץ מהנושא.
כמובן שאין כאן כל עידוד להתגרות בגויים או במנהיגים ברבריים כדוגמת הערבים, כי אם הבחנה להפסיק את השאי-פה הזו ל ה י ר א ו ת כל כך טוב בעיני אומות העולם. עניין אחד הוא לא להתגרות ועניין אחר הוא כביכול הצורך להתנצל על קיומנו כיהודים.
■ ■ ■
וכמו משל, גם בהתנהלותינו כאן מול הרוב החילוני צריך לעשות את ההבדל בין לא להתגרות ובין להתנצל ולהביע רגשי הזדהות עם דרכם. אין שום עניין להתגרות בחילוניים, אולם מכאן ועד ניסיונות להעמ-יד עצמנו כ״משתלבים״ איתם אם בכלכלה ואם ב״מסלולי גיוס״ מגוונים, המרחק רב. מי שחושב שהעמדה הזו גורמת ליחס אחר מצד החילוניים, אינו אלא טועה. הוא מרמז על היסוס וספיקות של הדובר באשר לדרך שהוא מנסה להגן עליה. עלינו לשאת בגאון את תפקידנו האמיתי כמחזיקי הדת היהודית השורשית בארץ ישראל ובעולם כולו, בלימוד התורה, בשמירה על החינוך הטהור ובקיום עולם הישיבות ללא פשרות.
ניתן לראות כיצד הם לוקחים כאוות נפשם מתקציב המדינה לצורך תרבות הספורט, התיאטרון ועניינים תפלים אחרים, וגם לנו מותר להציל לעצמנו ככל שניתן -אך זאת בדרך של דרישה לגיטימית ומחו-יבת אך בשום אופן לא בדרך של חנופה והתבטלות עצמית. |