נעילה דיפרנציאלית (אורך, רוח ו 4*4)
גופיה לבנה, טייץ שחור, משו-עם-שרוולים-פתוח-מעל, צעיף כחול-אפור וסניקרס ירוקות. שיהיה נוח לנהוג וללכת (גם וגם) ג'יפ-פ-ג'-רו קינג קצר-שחור ועוד אחד אחר ליד (ויתרתי על הכביש. חיכיתי לזמן אדמה) להוריד לחץ אויר (ולבדוק שהגבינות לא ברחו מהצידנית) התחיל רגוע המסלול אפשר היה להאיץ בנקודות מסוימות (לא נפגשנו עם מספיק שלוליות) ואתה ואני טובעים בבוץ המוזהב. שלולית נהדרת שכזאת. הר סנסן. למרות יופיו, לא יכלו שלא להשתבש לי האותיות. הרסנ-סן. הורס אותי לאט, כל פעם קצת, בקטן.
מאפסים מד אוץ
לא רחוק מהבית של השמש שבילים של שקט וירוק למעלה ולמטה ואי אפשר שלא לרצות להתאחד עם איזה עץ בשתיקה שלו. זה שאינו עסוק בידיעה או בהבנה. עץ. חי את המהות שלו, בלי צורך לדבר עליה, לפרש אותה או לנסות להבין אותה. הוא פשוט עץ ועושה את כל מה שהוא נועד לו. מושלם. הייתי רוצה לפעמים להיות בול. להיות מדויקת מרוב שאני עץ.
מאפסים מד אוץ
המסלול המודפס היה מתוכנן על פי ק"מה כאלה כבר עברת למשל: 2 ק"מ (מצטבר) ו-50 מטר לאחר עמוד חשמל מספר 9158 צומת שבילים לא ברור. ולכן כל הזמן לאפס לאפס לאפס. ועובר שביב מחשבה לא הגיונית בעליל אבל בכל זאת: אז מה, כל מה שנסענו היה כלא היה? ולא. כי יש מד אחד שלא נוגעים. שאי אפשר, גם לא באמצעים מתוחכמים, לאפס. אפשר למות לכמה זמן אבל זה לא ישנה את התנועה הנצחית. כבר אמרתי, המוות הוא רק הצד השני, אני לא דאוגה.
מאפסים מד אוץ
ולדומם מנוע. הלכנו ברגל הגענו למעלה אחד שמקפיד על האורגני סיפר על הקרב ההוא ועל שלושים וחמישה ההרוגים שעשו לכבודם אנדרטה כזו של עץ-מברזל-שבסוף-כל-ענף-יוצאת-אבן-לבנה-ומישהו-תלש-בהרבה-כוח-אחד-מהענפים-וזה-היה-נראה-כאילו-אחד-מהם-מת-עוד-פם (אבל היה מזג אוויר נהדר. והעלינו את ערכה של הארץ הקדושה והמדממת. וכל מי שהיה חייל נזכר במי שמת לו בירוק זית. ועשינו תה עלים בנקודה גבוהה) והיו שם סלעים לבנים טובי לב וענקיים שאפשר היה לשכב על הגב והם היו חמים והייתה קצת רוח והייתי גופייה. זו הייתה הפסקה טובה, פיסקה רגועה. ולמסלול קוראים מסלול הגיבורים על שם אותם שלושים וחמישה. רמת העבִירוּת לרכב ארבע על ארבע קלה או בינונית תלוי את מי שואלים בחבורה.
מאפסים מד אוץ
ויש את העניין הזה עם כאלה מדרגות ועליות סלעים קשים שחורקים את המגן-גחון בצלילים שאי אפשר לכתוב (וחשבתי שהייתי רוצה גם מגן גחון. כי כשאני זוחלת אני הכי לא מוגנת בעולם. וזה שורט את הקדימה שלי גם בלי שאני אסתכל במראה אני מרגישה שכריות האצבעות ובית החזה ומפתח הלב כבר ספוגים בדם שיצא מגלד ישן שנפתח כשהאדמה הייתה קוצית ובורה) ויש גם את זה שפתאום נפתח שביל בישורת ואפשר לראות אותו הרבה קדימה ואז גז-גז ומעבר חד-חד מלאט-לאט למהר-מהר שרועד מהצמיגים. עד למעלה מרגישים. מלמטה
מאפסים מד אוץ
שביל שחור שביל אדום שביל ישראל מסביב לצור הדסה פורחים לה פרחים נפלאים הבורגנות יפה לך על ההגה בג'יפ הזה שלא שלך שיער בורח ברוח ולעלות לצלם מהסאן-רוף ולאכול בשטח על מחצלת צבעונית גבינת פטה וקממבר ושני סוגי זיתים ועגבניה אורגנית שמישהו התעקש עליה אפילו שהיא עולה יותר וריח של בית מביצי עין ויין מבעבע בצבע לבן וקפה שחור ולשתוק על הגב עם הפנים בשמיים ולצרוח איזה יופי ומה רבו מעשיך ואיזה יופי שיש יום שישי ואיך זה שתמיד כל כך פחדת מהעתיד ומהקיץ והנה הוא פה לידך כמעט מחייך לך ועושה לך ששש. בואי. בואי יחפה לאדמה
מאפסים מד אוץ
ושני המצבים הנהדרים האלה שאת מכירה. ירידות ועליות. לזהות שמגיעה ירידה ולרדת רגע מהאוטו לראות איך באמת זה נראה כי זה גבוה ואי אפשר מבפנים להעריך נכונה ורגל על הברקס בירידה התלולה וכל מה שרואים זה את האדמה שטוחה רק את מה שקרוב וכל מה שהיה על הדש זז עוד קצת ונדמה שהפרונט תיכף יתרסק וגם את איתו ולא, הירידה נגמרת והשביל שוב הופך ישר. ראי זה פלא, לא מתת עדיין, אפילו שנדמה היה. וחייך עברו בסך הכל את תהיי בסדר. אני מקווה. והפוך: לעלות בעליה תלולה ויש את הכמה רגעים האלה שלא רואים כלום חוץ משמיים והמנוע קצת מתאמץ ואת לא מתאמצת בכלל הלב דופק מתאווה לעוד שמיים עוד עלייה שאי אפשר לדעת מה בסופה כי לא כל דבר צריך לדעת עד הסוף ולא כל דבר כדאי.
מאפסים מד אוץ
שליו שעבר והזכיר לי את העם העתיק שאני שייכת אליו וצב שברח אל שיח עבות והתנמכתי לאדמה אולי בכל זאת הוא יציץ חזרה והשתקתי את הגיבורים רגע שייתנו לו לחשוב שאפשר לו לצאת ושאין סכנה ואמרו לי מה הבעיה יש מלא צבים בגוגל תמונות כן אבל לא כאלה שפגשתי פנים אל שריון. ושקדיה אהובתי. הפרח והשרף
מאפסים מד אוץ
לפני שפונים במעלה נחל אוזן, פונים שמאלה ואחרי 50 מטר פונים ימינה, חוצים את ערוץ הנחל ועוצרים מול השיח הגדול שעל הגדה הצפונית. נכנסים לשיח ומגלים תחתיו בור ובו מעיין. זהו עין אזן. מלא מים. יש בו גם מחילה שמובילה מאולם אחד לשני.
וחשבתי על מה בין למחול לשון סליחה לבין מחילה כזו שנכנסים בה. אולי משהו בתנועה והתנוחה של הגוף, ההתכופפות ההכרחית, ההתנמכות הזו שיש בכל בקשת סליחה. לצעוד במחילה של ידיעת המוגבלות האנושית המוכרחה לטעות, אף שלא בכוונה תחילה. ואחרי התכופפות כזו, שיש בה מן השאלה וההזמנה, הלוואי והראש יזדקף ויתייצב יותר ישר, כמו נזכר, אחרי שעבר בלמטה של עצמו, נזכר שאפשר.
מהצד העליון והנסתר-מעין של עין אזן ראיתי סלע תמים למראה מרחוק, נראה כמו עוד סלע, כמו כל השאר. כשהתקרבתי ראיתי עליו את זה
ונמלאתי שמחה שקטה. ויכולתי להתפלל שם בעין אזן כמעשה התבודדות בצידי החיים ונדמה היה שכל התפילות שלי היו נענות ושירת העשבים לא יצאה לי מהראש דעי לך, אמרתי לעצמי, דעי לך. וכמו התנועעתי בתוכי קדימה ואחורה שעת רצון עולמית ופרטית שכזו עושה לזכור שהנה. אפשר גם לזכות וזה לא אומר כלום על ה לבכות. יד ביד שני אלה, יד ביד.
16:00 ומשהו בשעון לנפח קצת אויר בגלגלים ולחגור שוב חגורות שקיעות בשישי זה קטע אחר אין ספק ש. השעה היפה ביותר איך שעלינו על כביש שש התחיל גשם. השמיים נתנו קבלת שבת
http://www.youtube.com/watch?v=T_o-hpM2ujM
|