כידוע הביביתון "ישראל היום" מודפס בדפוס "הארץ". כנראה שאיך שהוא גם דיו התמיכה וההערצה של "ישראל היום" דולף אל מאמריהם של שניים מפרשניו הפוליטיים: ארי שביט ואלוף בן. ארי שביט שמנסה לשכנע אותנו ש"רק נתניהו יכול" או בפרומו שלו לממשלת נתניהו "מהשישייה (לפני שהפכה שביעייה) מאום לא דולף. לשישייה (כמעט) אין יחסי ציבור ובשישייה (כמעט) אין פוליטיקה. אבל השישייה עובדת באופן מסודר, ענייני ואחראי. מתכנסת פעמים אחדות בשבוע, מנהלת דיונים של שעות ארוכות. מנווטת את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל במקצועיות שלא היתה כמוה שנים רבות" אלוף בן לעומתו נהנה מהשוואת נתניהו לצ'רצ'יל, לשבח את התמדתו בטיפול באיראן ובמיוחד מרבה לתקוף את יריביו. היום ה- 30/1 יצא בכותרת "מקרטר ועד אובמה - הנשיא שאיבד את מצרים". במאמר לא-קוהרנטי, מאשים אלוף בן את אובמה, ללא שהוא מסביר במה שגא אובמה ומה היה יכול לעשות אחרת ולמנוע את המתרחש היום במצרים, פרט להיותו נשיא מהשמאל (?) ודרישתו מישראל להקפיא התנחלויות. עם בחירתו של אובמה לנשיא אמר אמר ביל מהר ש"שוב נותנים את העבודה הקשה ביותר לשחור". על מאמרו של אלוף בן אפשר לומר "ושוב מאשימים איש שחור בכל הצרות". לסיום כדוגמא להגיונו של אלוף בן, אעתיק את הפסקה המופלאה הבאה (מילה במילה): באמריקה התחולל כל הזמן ויכוח, אם מדיניות אובמה מתאימה לנסיבות, או שהיא חותרת ליעדים הלא נכונים. התעלמותו מזכויות האדם במדינות ערב עוררה עליו ביקורת קשה, בטענה שהוא מחמיץ את רוח הזמן ודבק בשליטים עייפים ורקובים. בחודשים האחרונים התרבו המאמרים בעיתוני המערב, שדיברו על קצו הקרב של משטר מובארק במצרים, וקראו לאובמה להושיט יד לאופוזיציה. התחושה היתה שממסד מדיניות החוץ באמריקה מתנער מבן חסותו הוותיק בקהיר, והממשל מפגר אחרי בעלי הטורים והמומחים. |