הגדול שלי חולה.

בסדר, חולה חמישים אחוז מהזמן וביתר מתחלה כמנהגם של אנשי שבט המערות היקרים שלנו.

כשהחל לרדת ערב שיעולו התחזק והפך נביחתי משהו...ביתר הזמן כשלא השתעל נהנה ממטעמים קוליניאריים בחסות מעדנות.

ואז הגיע רגע האמת, "להיות או לא להיות", "בית ספר או שידור מחזורי של הארי פוטר בתוך שמיכת פוך ויום חורפי במיוחד".

"אמא, אפשר להישאר מחר בבית כי זה נורא שהשפעת ככה תתקוף אותי באמצע היום?".

אני מחייכת והוא לא מרפה ונכנס לשידורים מחזוריים, כשהוא מבין שזה כנראה לא עובד הוא עובר לשלב הבא, הדיפלומטי משהו ואומר לי:

"כשאשוב בעוד כיומיים שלושה לבית הספר אז...".

והשלב הבא כמובן לא מאחר להגיע אף הוא:

"מתי שהוא כשאחזור לבית הספר, אני חייב....".

הוא ניצח, משכנע אותי בנקל זה הקטן.

לא צריך לשכנע את המשוכנעים.

בקצב כזה הפעם הבאה בה יבקר בבית הספר יהיה בי"ב בכל זאת אמהות מפולניה כדאי לרצות עם איזו בגרות יפה שיהיה מה לומר לשכנים...כן הוא רק ב'ו' אבל אין ספק שאמאל'ה משתכנעת אפילו על חודו של 'י' כשיעול חד פעמי בהחלט.

***

הילד מודאג וזה במאמר מוסגר.

כבר שלוש שנים איזה ילד טמפטיט (בחיי שיש גם סוג כזה של ילדים) לא מפסיק לחכות לו בסיבוב ולהתעלל בו מילולית.

כשסיפר לי על כך הערב אמרתי לו שבאמת מחר יש לי פגישה בבית הספר עם המנהלת, המחנכת והיועצת ושאני שוקלת לחסל את הקטצ'נגו הטרחן הזה.

הוא היה מבועת, רצה שאטפל בו רק קלות.

אמרתי לו שירגע, אני הרבה פחות מאיימת ממשאלות ליבי...

ובינינו גם משאלות ליבי פחות מאיימות מהאמירות הללו נוסח קזבלן

כולי פודל, מה הוא לא רואה?