נתקלתי במרכול בספר מרתק בשם "צ'רצ'יל והיהודים". לאחר מכן קראתי את הביקורת עליו בהארץ של בוז'י הרצוג.
בוז'י נסחף לדעתי בהתלהבותו מאהדתו של צ'רצ'יל לעם היהודי ולמדינתו שבדרך.
הספר מזכיר גם צד אנטישמי שהיה אצלו ובוז'י מתעלם ממנו.
הוא גינה בחריפות מעורבות יהודים במהפכה הבולשביקית שבה הועד המנהל של המהפכה היה כולו-למעט לנין- יהודי.
האירוניה היא שהמצב היה עוד יותר גרוע ממה שצ'רצ'יל חשב. הוא לא ידע שאפילו לנין היה ממוצא יהודי.
אבל עדיין במאזן הכולל הוא באמת היה פרו -יהודי ותרם לא מעט להקמתו של הבית הלאומי שלנו.
אז בוז'י שואל למה אנחנו מוקירים את בלפור ולא את צ'רצ'יל?
התשובה שלי ,והיא קשורה ,אגב,לדיון על שלי יחימוביץ' מול עינת וילף, להבדיל אלף הבדלי הבדלות, כמובן,היא שזה ההבדל בין הצהרות למעשים.
לצאת בהצהרות או לחוקק חוקים המיטיבים עם היהודים זה קל הרבה יותר מאשר להתמודד עם דילמות בשטח שבהן אתה צריך להתפשר או לתמרן בין אילוצים.
צ'רצ'יל,עם כל הסימפטיה לעם היהודי ולעם היושב בציון,נושא באחריות לספר הלבן ולמניעת כניסתם לממלכה של פליטים יהודים שברחו מהיטלר ונאלצו לחזור כלעומת שבאו. ונזכיר שוב את הסוגיה של המנעות מהפצצת אושוויץ'?
למה כל המחדלים האלה שלו שהיו בניגוד לתפיסותיו? כי היו עליו לחצים מכל הסוגים. של חבריו,קבוצות לחץ,האמריקאים ועוד.
אני ,כשלעצמי, מעריך יותר אנשי מעשה הצריכים להתמודד עם המציאות כמו צ'רצי'ל או, אם תרצו, עינת וילף,להבדיל אלף אלפי הבדלות,מאשר אנשי הכל דיבורים כמו בלפור או שלי יחימוביץ',להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן,עם כל הכבוד הראוי.
|