אחרון האורחים עזב בשבע בערב את הבית ועכשיו נשארו רק היא והעוזרת השחורה שלה מלייה.

זו הייתה בעיצומו של נקיון, ממהרת לחזור הביתה אל בנה בן השנתיים.

רק עכשיו, כשציינו שנה למותו של אהוב ליבה יפתח בתאונת מטוס באפריקה, היא החלה סוף סוף לעכל שהוא מת.

לגמרי מת.

היא נשכבה על המיטה, הוציאה מתחת לכרית את חולצת הטי שרט איתה נהג לישון, והריחה, מחפשת שאריות זיעה שכבר מזמן התנדפו. הוא באמת איננו. היא דחפה את ידה מתחת למיטה ושלפה משם קופסא ענקית מלאה בדואר שהמשיך להגיע אליו והחלה לפתוח מעטפות ולמיין. הבנק למשכנתאות.

"הנידון: פירעון המשכנתא עבור נכס ברחוב נווה שאנן10 בתל אביב".

נווה שאנן 10 בתל אביב? לא היה לה מושג על מה מדובר.

מעולם לא היה זכור לה שום נכס שכזה. היא הניחה שהרחוב נמצא בדרום תל אביב, איזור בו יכלה לומר בוודאות כי כף רגלה מעולם לא דרכה בו.

מלייה דפקה על דלת חדרה. "מיס, אי פיניש נאו, אי גו הביתה איפ או קי".

"חכי מלייה, אני אקח אותך, אי הב טו בי דר אניווי".

"יו דונט ניד מיס, איז או קי, אי גו בי בס"

 עיניה הענקיות החלו לרצד בחוסר נוחות בחדר.

"חכי לי רגע, אני מתלבשת ובאה".

היא זרקה על עצמה מעיל עור שחור, את המעטפה עם הכתובת דחפה לכיס המעיל, וירדה אל הג'יפ. "קאם אין, אי טייק יו".

אחרי שחצו את עזריאלי ביקשה ממלייה לכוון אותה לאיזור דרום תל אביב. כשהגיעו לתחנה המרכזית הישנה, התעקשה מלייה לרדת ולצעוד ברגל לביתה. היא חברה את הג'י פי אס והזינה את רחוב נווה שאנן 10. הוא לקח אותה עד לתחילת המדרחוב. מוניות שירות, אוטובוסים, חנויות בגדים זולים ובשמים זולים, שוק, עולם חדש ולא מזמין במיוחד נגלה לה. את הג'יפ היא פחדה להשאיר בחניון הסמוך לכן נסעה עד רוטשילד וחנתה בחניון של דיסקונט והחלה לצעוד בחזרה. ככל שהמערב נהייה פרוע יותר היא הבינה שהיא מתרחקת מתל אביב ומהגרת לאפריקה הקטנה. יומיים לפני הכריסמס ועל המדרחוב צובאים המוני בני אדם, שחורים, אסייתים, רוסים פיליפינים, היא הרגישה כאילו נכפתה עליה חופשה במקום שלא בקשה להיות בו. יפתח תמיד הציע להצטרף אליו לאפריקה והיא תמיד סירבה. היא העדיפה את אירופה הקלאסית. נחיל אנשים חצה אותה ואילץ אותה להיסחף עם הזרם בכיוון המנוגד לשלה. כעס על מלייה השתלט עליה, איפה היא כשצריך אותה? היא הצליחה להשתחרר מנחיל האנשים בפינת רחוב פין בין דירות מפוארות להשכרה לחנות לממכר מוצרי אהבה, הצצה מקרית מאוד דרך וילון חשפה בפניה גבר שמן ומיוזע בוהה בערמת איברים חסרי פרופורציה חוגגים מכאניקה של האהבה. תחושה של גועל לוותה אותה בהמשך הדרך כשחלפה על פני עוד כמה זולים כאלה ולא התחלפה בשום תחושה אחרת גם כשחלפה על פני בתי הקפה המקומיים מהם עלה ריח קטורת שהתערבב עם ריח בישולים אתניים. היא הגבירה את צעדיה, שלפה מהכיס את המעטפה ושוב הציצה בכתובת. בזוית העין היא ראתה ממרחק את מלייה יוצאת מסלון תסרוקות. מלייה, היא צעקה וזו התעלמה ממנה והגבירה את צעדיה, היא החלה לרוץ, בחור מגודל התחיל לרוץ אחריה, בפנייה לרחוב צדדי שקט יותר היא קיוותה שנפתרה ממנו אך הוא עדיין בעקבותיה ועכשיו גם מוסיף קריאה, מיס, סטופ. מלייה, היא קוראת וזו ממשיכה בדרכה כאילו לא שומעת, מחר היא תפטר אותה. היא החישה את צעדיה והמגודל בעקבותיה, עכשיו היא כבר לא ידעה אם היא רודפת או נרדפת, מיס סטופ! הוא השיג אותה, אחז בידה ועצר אותה, היא צרחה, הוא נבהל.  "יו דרופ דיס וון יו פוט יור הנד אין דה פוקט" והגיש לה את מפתחות הרכב. היא לא נשמה, דמעות עם חיוך השתחררו ממנה בבת אחת, איזו טעות הייתה להגיע דווקא הערב לחפש את נווה שאנן 10. היא הפנתה את מבטה לכיוונה של מלייה וזו כבר נעלמה.

"דו יו נו וור איט איז"?

"רייט היר" הוא ענה בקול נמוך והצביע על הבניין. היא עלתה במדרגות. דפקה על הדלת נערה שחורה ויפה פתחה לה את הדלת.

"אי ניד טו סי יו מאמ אור דד פליז"

 "אי קול מאי ביג סיסטר, שי ליב היר. מלייה". 

"אי קם", היא שמעה את הקול המוכר של מלייה ותוך רגע זו עמדה מולה פעורת עיניים ופה. ילד קטן שהיה תלוי על כתפיה בכה, רצה לאבא. האור בחדר המדרגות כבה. עוד לפני שהספיקה לשאול מה קורה כאן וזו ניסתה לסגור את הדלת בפניה, היא הצליחה להשחיל רגל בין הדלת והמשקוף. מיס פליז גו, אי וויל אקספליין טו יו מחר. יו הב טו גו נאו. היא כעסה כמו שלא כעסה מזמן. האור נדלק שוב וצעדים נשמעו במדרגות. גם הילד שמע אותן ורץ מיד אל חדר המדרגות כשהוא קורא שוב אבא.האור בחדר המדרגות כבה ושנייה לפני שנפל במדרגות היא הצליחה לתפוס את הקטנצי'ק. תודה, שמעה קול מוכר, הוא הרים את הילד על ידיו, הדליק את האור במדרגות והחיוך נמחק.

היא הרגישה איך הדם בגופה אוזל.

יעל, מה את עושה כאן?

היא לא נשמה.

יפתח?