מלעיזים עלי שאני לעולם לא בדיכאון. מאשימים אותי באופוריה תמידית. טוענים נגדי שאני לא נפרד מהחיוך שלי אף פעם!

אגדות אורבניות מהלכות על כך שאפילו כשאני ישן אני מחייך (למרות שאין הוכחות מצולמות).

אתמול, בין מכבסה לבית, עצרה לידי ידידה ושאלה אותי איך יכול להיות שאני מספר על צרותי כאילו סיפרתי בדיחה טובה או לפחות על כך שהרווחתי בלוטו?

- לא יודע. זה פשוט לא מעניין לעשות פרצוף עצוב.

- אז מה? אבל לא מתחשק לך לפעמים?

- המממ... לא ממש.

- ואיך אתה מצליח לשלוט בזה?

- פשוט, הגעתי למסקנה שפרצוף עצוב לא יוסיף שקל אחד לכיסי וגם לא אהובה אחת למיטתי, אז נגמלתי מזה. כמה קל...

פתאום גיליתי שטוב לי להיות אידיוט חייכן. לא רק שזה מקל על ההרגשה שלי ועל הבריאות שלי, זה גם עושה אותי ליותר אטרקטיבי. אידיוט שימושי.

- אתה צודק, הרבה אנשים מודעים לכך שדכדוך לא פותר דבר. איך אפשר ליישם את זה?

- בשלב ראשון שמים אטב כביסה על האף.

- וזה עוזר?

- לא, אבל זה לפחות מצחיק.

הערת העורך:

הסיפור אמיתי, הדמויות בדויות (חוץ ממני ומהידידה).