בשעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא ידוע מה עלה בגורלו של המועמד להיות רמטכ״ל, האלוף יואב גלנט. כידוע, לאחר פרסום דו״ח מבקר המדינה באשר לעניינו, פחתו סיכוייו של גלנט לקבל את התפקיד הנכסף. זאת בשל הקביעה, שנמצאו שני מקרים בהם ״לא אמר אמת״. עם זאת, מבקר המדינה גם נזהר שלא לחרוץ את דינו של גלנט באופן אבסולוטי, והשאיר זאת ליועה״מ לממשלה, שתפקידו הוא להודיע לראה״מ, אם יואיל להגן על מינויו של הרמטכ״ל בבג״ץ, לנוכח העתירות שהוגשו בנושא, מצד שורת גופים וולונטריים ״בלתי תלויים״ כגון התנועה לאיכות השלטון וכיוצ״ב. תפקידם של אלו הוא, לערב את בתי המשפט בכל החלטה שיחפצו ליטול בה חלק. בתווך יש לציין, מצויה גם החלטתה של ועדת ״טירקל״ הקרויה ״ועדת המינויים״, שכל כולה נוצרה על מנת לבדוק את כשרותם של מינויים ממשלתיים, על מנת למנוע מראש את ביטולם. אולם החלטתה של ועדה זו להכשיר את המינוי אינה מעניינת איש כרגע. זוהי הדמוקרטיה במיטבה, שעקרון הפרדת הרשו־ יות הנוהג בה קובע, שבית המשפט מחליט, והממשלה היא הרשות המבצעת שלו... הפלא ופלא!

ועתה הבה נחזור למהותם של דברים. כרגע, על פי מה שמסתמן מפי משטרת המחשבות המשפטית־עיתונאית הישראלית, חשד זה של אי אמירת אמת מפי המועמד לרמטכ״לות, מצוי בראש מעייניהם של אזרחי ישראל, שמעולם לא הסכינו ללכת אחרי מנהיג שבעברו נמצאה עבירה כזו של אי אמירת אמת. אשר על כן, ראויים הם לרמט־ כ״ל הנקי מרבב זה. יש לזכור שבשנה האחרונה בלבד, הודחו בשל כך משירות הצבא, שני תתי אלופים, צ׳יקו תמיר ועימאד פארס. אמנם כפי שכבר כתבנו ב״יתד השבוע״, בעבר, לא הייתה לעבירה מן הסוג הזה עדנה בתודעה הישראלית הציבורית, שעוצבה בכור ההיתוך הצבאי. נהפוך הוא. ברזומה של מנהיגים צבאיים רבים (ואי אפשר לפורטם כי רבים הם), נצרבו מעשים מן הסוג הזה ואף גרועים ממנו, כשהם נזקפים דווקא לזכותם, כחלק משובבות נעורים או חברמניות.

אף כי נורמותיה של החברה הישראלית המשתנות כצבעה של הזיקית, אינן בראש מעייננו, מקרב אותו זרם האחראי להחלפתן, ניתן לשמוע מדי פעם הסברים על כך, שכביכול כיום יש להחמיר את הסטנדרטים ולהציב רף גבוה של דרישות לישרות, בפרט מאת מנהיגים ובמיוחד מאלו האחראים לחיי אדם. את העבר שכאמור אינו נותן להם קרדיט בשטח זה, זוקפים הם לכך, שאז הייתה תקופה אחרת של בניית המדינה בראשיתה. אולם כיום - כך אומרים הם - כשיש לנו כבר מדינה מתוקנת עם מוסדות משפטיים ועיתונות חוקרת כדבעי, יש להחמיר עם כל עבירה ובפרט עם אי אמירת אמת.

למתבונן מן הצד שאינו נתון למכבש הפרשנות העיתונאית הצדקנית במדינת ישראל, קשה לקבל טיעונים מן הסוג הזה: האם יש מי שיכול לומר, שמצבו המוסרי של ההמון הישראלי כיום - גם לפי אמות המוסר החילוני שהוא מורגל בו - יותר טוב מזה של קודמיו מדור מייסדי המדינה ? ואם לא, מדוע שייווצ־ רו מעתה סטנדרטים מחמירים יותר ממה שהיה מצופה בזמנים ההם, מאנשים שנחשבו לבטח ליותר ערכיים וישרים מאלו המצויים כיום?

אכן, לנו כבעלי עניין ישנן שאלות יותר קשות:

■ ■ ■

כאמור, המסע נגד עבירת אי אמירת האמת, מצוי כיום בשיאו, כשעיקר החיצים מופנים לעבר פקידים ממשלתיים בכירים, ובראשם קציני הצבא. לא יעלה על הדעת לדבריהם, שבראש גוף זה האחראי לחיי אדם וכוי, ישמש מי שבעברו נמצא שלא אמר אמת.
הצבא חייב להיות נקי משקר וכו׳ וכו׳... אם הדברים נכונים לגבי דמויות המנהיגים, ודאי שאין הדעת סובלת, שהצבא באופן קולקטיבי ינהג באופן של אי אמירת אמת.

נשאלת אפוא השאלה, להיכן נעלמת לה מידה זו של אמת אבסולוטית, כאשר המדובר הוא ב״גיורי״ צה״ל? מדוע דינו של חייל שאינו יהודי ה״מבטיח״ לקבל עליו עול מצוות כאשר מראש הוא והסובבים אותו יודעים שהמדובר הוא בכזב מוחלט וידוע מראש, שונה מהצהרה כוזבת בדיעבד, שאולי נאמרה בהיסח הדעת מפי קצין יהודי, במטרה להיפטר מטרדות מנהליות שונות? האם תרומתם של גויים אלו למדינה יתרה מזו של יואב גלנט או צ׳יקו תמיר? מדוע אפוא הללו נדרשים לתת את הדין על מעשיהם בחומרה כה רבה, שעה, ש״מתגיירי״ צה״ל, לא רק שאינם נדרשים לדבר אמת, אלא שכל כולה של המערכת מעודדת אותם לכזב במצח נחושה, תוך דרישה נחושת מצח לא פחות מכך, שההלכה תכיר במהלך כוזב זה, ככשר בדיעבד ?

אין לנו תקווה שמן העבר השני יהיה מי שיהרהר הרהור רציני בשאלות אלו. מכל מקום, מעריכת השוואה זו בין המצופה מגויים למה שנדרש מיהודים מהשורה, עולה, ש״קשה להיות יהודי״ במדינת ישראל...