בן אדם רוצה לעבוד,

אבל במקצוע שלו..

אף על פי שהמשפט הזה מעלה בי אסוציאציה

של רוק בזוית פיו של ציון ברוך,

זה כל כך נכון, עצוב ויחד עם זאת כל כך אמיתי.

לצערי ולצערם של אלפים אולי עשרות אלפים כמוני

באיזה שהוא שלב בחיים אנחנו מזדהים עם המשפט הנ"ל.

למדנו, הקרבנו, הוצאנו שערות לבנות

הוצאנו דיפלומה/תואר/מקצוע

שעניין אותנו ונתן לנו תמריץ להתחפר בסגפנות של כמה שנים

ולבסוף להצליח.

הדגש העיקרי של הורינו, של החינוך שקיבלנו

הוא ללמוד, להחכים, להשכיל

זאת הדרך הכי נכונה ובטוחה להצלחה.

ואתה מפנים,

נותן בראש

לומד מנסיונם של אחרים

ולבסוף

מגיע רגע האמת

בו אתה מגלה

שפתאום צריך מרפקים

שכמעט לכל מקום צריך קשרים

והמילה פרוטקציה, היא לא כל כך מלוכלכת

ואף על פי שאתה כל כך מאמין בעצמך

אתה הופך עולמות למצוא את הקשרים

להפעיל את הפרוטקציה.

היה והתמזל מזלך ואתה קרוב לצלחת

משהו כמו וואזה על השולחן או קישוט על מפית

היה וכך, אתה מצליח להבריג את עצמך למערכת

מצליח להגיע לשאריות של מי ומה

ועולה במעלה הסולם עד שאתה הופך למי ומה

והיה ולא כך

גם סולם לא תמצא, שלא נדבר על לטפס בשלביו

וכך

באמצע החיים

תמצא את עצמך עושה תפנית

בערך 180 מכל האידיאולוגיות, מכל השאיפות

ומתפשר

ומתפשר

ומקבל קביעות בפשרות

כי כך או כך

מישהו צריך לשלם את חשבון החשמל.

אני

לא מרימה ידיים

האידיאולוגיה שלי היא:

מרימים ידיים - רק לחיבוק.

חיבוק חם לכולכם..