
הגיע אלי זוג הורים מגבעתיים, עם שתי בנות. האחת בת שנתיים וחצי והשניה בת 11 חודשים. הבעיה שהציגו בפני היתה שהילדות (בעיקר הגדולה) לא הולכות לישון לפני 12 בלילה, וגם אף פעם לא במיטה שלהן. הם היו כבר אצל פסיכולוגית ילדים שאמרה להם להחשיך את כל הבית, לעשות כאילו הם בעצמם הולכים לישון ולחכות במיטה עד שהילדות נרדמות. זה כמובן לא הצליח אלא רק הוסיף עוד מתח, כי עכשיו גם אסור להם לעשות כלום הם צריכים לחכות במיטה שלהם לפעמים שעה או שעתיים עד שהילדות נירדמות... פגשתי הורים מותשים (הם נרדמו לי מול העיניים) ואובדי עצות. התחלתי להכניס קצת סדר לבית.
1. אמרתי להם לדאוג שהילדה הגדולה תישן פחות בגן (לבקש מהגננת שתעיר אותה אחרי שעה) כדי שהם יהיו בטוחים שהילדה באמת עייפה. 2 ליזום שיחה עם הילדה ולומר לה שעכשיו יש חוקי שינה חדשים בבית. כל אחד ישן במיטה שלו, והולכים לישון בשעה תשע. (תשע זה עדיין קצת מאוחר, אבל ההורים הרגישו יותר נח להתחיל את ההרגלים החדשים בצורה הדרגתית)
חשוב לומר: מטרת הכניסה לחדר שלה היא לא כדי להרגיע אותה, זה בטח יגרום לה דוקא לבכות יותר( כדי לנסות לשכנע אתכם להוציא אותה מהמיטה), אלא כדי לתת לה את ההרגשה והביטחון שאתם שם.
לאחר מספר ימים דיברתי עם ההורים וראה זה פלא: קודם כל, הילדה הולכת לישון בין תשע לעשר ורק במיטה שלה. היא גם אף פעם לא יוצאת מהמיטה! אמנם היא קוראת להורים שלה כמה וכמה פעמים לבוא למיטה וזה יכול גם לקחת חצי שעה, אבל זה נסבל. השיפור עצום ועדיין נשאר על מה לעבוד. עכשיו המטרה שלי היא שהילדה תישן אפילו בשמונה, כך שסוף סוף יישאר גם זמן להורים להיות ביחד...
|
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עדיף שילד יידע לחוש על גופו את התוצאות של שינה טובה, אוכל טוב
ודאי שעדיף. אבל עד שיחוש על בשרו חיזוק חיובי יכול לעזור....
אני חושבת שהיום הורים קצת הגזימו והלכו מידי לקצה השני.
כשפירסמתי את הפוסט הזה ב"און לייף" הורים כתבו לי שזה נורא אם הילד בוכה ובכל מצב של בכי צריך לקחת על הידיים, או להביא אותו למיטה של ההורים.
ומה עושים כשיש יותר מילד אחד?
כתבו גם שכך הילד יצבור תסכול וילמד להתייאש מהחיים.
האם זו לא הגזמה?
האם ההורים לא עושים השלכה מעצמם?
הורים צריכים לדעת איך להציב גבולות, לחנך. בד בבד עם אהבה טוטאלית ולא מותנית אל הילד.
וזה נכון לכל גיל של הילד.
תודה דיוטימה על הדגשים הנהדרים שלך!
לאה
אם אתה לא מחוייב לתת אלא נותן מרצונך, מתוך הערכה למאמץ של הילד. זה בסדר.
הבעיה מתחילה כשזה נהיה קבוע ומותנה, שהילד יודע שהוא חייב לקבל "פרס" על מה שעשה ואז זה כבר לא ביטוי של אהבה, הערכה, תשומת לב אלא התניה.
אם ההורה יודע לשים גבולות, הוא בוחר, אז הוא יכול גם מידי פעם להשתמש בחיזוק חיובי. גם כשזה ממתק
כשאתה מבטיח ממתק ולא משנה כמה טובה כוונתך המסר הוא חד משמעי.
על התנהגות טובה מקבלים מתנות ולכן כדאי. זו מלכודת דבש שרבים מן ההורים נלכדים בה.
לרוב זו הססנותם של ההורים שמקלקלת את השורה.
הפרשנות המעוותת שלהם לערך משמעת וגבולות
היא שיוצרת את מרבית הבעיות מלכתחילה.
ילד אף פעם לא מבזבז אנרגיות. הוא לא מנסה איפה שהוא מרגיש שאי אפשר, רק איפה שהוא מזהה "פירצה".
♣
משפט מפתח לכל המצבים המאתגרים עם ילדים
ולרוב, לא מפליא, גם עם מבוגרים.
זה אינו שוחד, ולא אילוף.
אלא תשומת לב, חיזוק חיובי על המאמץ של הילד.
אם את רוצה אפשר לשים פתק יפה מתחת לכרית. (תלוי בגיל של הילד)
שוחד ככלי אילוף למרות יעילותו אינו ראוי בעיניי.