ניחוח ישראלי
אי אפשר לסיים סדרת מאמרים כזאת, בלי להביא ניחוח ישראלי. אין לי כוונות להכנס לפוליטיקה, ו/או לנתח עובדות. החומר מבוסס על ויקיפדיה, טענות, נא לשלוח להם. תודה.
גולדה מאיר (מאירסון) 08.05.1898 – 03.12.1978 – ישראל ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה.
ילדות ונעורים גולדה נולדה בעיר קייב שבאימפריה הרוסית בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו כתינוקות וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903 אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר הוא היגר לארה"ב. המשפחה שהתה כשנתיים בלעדיו. בתקופה זו התמסרה אחותה של גולדה, שיינה, לפעילות ציונית מהפכנית שסיכנה את חייה, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה בשנת 1906 בעקבות האב. המשפחה השתקעה בעיר מילווקי. הוריה, שנותרו עניים למרות חנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בתיכון, והתעמתה על כך עם אמה השתלטנית. אחותה שיינה ובעלה, שלו נישאה בינתיים, סיפקו לה פתח מילוט, עניים מרודים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם בדנוור. בגיל 15 נעלמה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה. בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם והרעיונות הציוניים שהועלו בהן ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ושירה. משהחלה גם אחותה להכביד עליה בשתלטנותה עברה לגור בשותפות. למילווקי חזרה כעבור שנתיים מעזיבתה, כשאביה בלע את גאוותו ושלח לה בפעם הראשונה מכתב ובו בקשה שתחזור למען אִמהּ.
פעילות ציונית בארצות הברית משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה מאירסון להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. ההורים הצליחו לקנות לעצמם מעמד מסוים בקהילה היהודית והיו פעילים בה, ולא התנגדו עוד לרכישת השכלתה של בתם. מאירסון המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת "פועלי ציון" ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת יהודים באוקריאנה. בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מא"י כדוד בן גוריון ויצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות ארצה והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה בעתיד. בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, לא לפני שאמה הצליחה להניא אותה מהכוונה לערוך נישואים אזרחיים בלבד, באומרה שנישואים חילוניים כאלו של בתה "יהרגו אותה". באמצע שנת 1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לא"י בספינה הרעועה "פוקהונטס". הוריה עלו לארץ בשנת 1926.
בארץ ישראל אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה, עברה לקיבוץ מרחביה שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה. מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים, מחוסר הפרטיות, אפילו במקלחות, ומהמלריה. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. הזוג חזר לת"א ואחר כך עבר לירושלים שם עבדו מאירסון ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן, מנחם, ובת שרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני. היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
אשת ציבור בשנת 1928 כאשר הציע לה דוד רמז לשמש כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות הגיע השינוי הגדול שבחייה. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת לפלג "אחדות העבודה" שלימים הפך למרכיב במפא"י לראש ארגון נשים ציוני גדול. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה, שאותם נאלצה להותיר לעתים קרובות לטיפולם של אחרים (מה שגרם לה כדבריה "תחושת אשם נצחית"), ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, וכעבור כמה שנים נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו (מוריס מאירסון נפטר בשנת 1951). מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. בתקופה מסוימת היו יחסיהם רומנטיים ולימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין השניים. מאוחר יותר ניהלה רומן עם זלמן שזר. בשנים 1932-4 שהתה בארה"ב בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות ועם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות. בארועי השבת השחורה (1946) נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל למעצר בלטרון. מאירסון החליפה את משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ואולם לא נחשבה כחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.
שרה בממשלה שבע שנים כיהנה מאירסון כשרת העבודה: חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים: חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א -1951 חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953 חוק החניכות, תשי"ג-1953 חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954.
בחברת בן גוריון
במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד התחולל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל פשרה. מאיר עשתה מאמץ כביר להבקיע את חומת המצור באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר מדינות אפריקה, שבהן הרבתה לסייר. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית. מנגד הגיעו מומחים ישראלים רבים לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד נראתה ההשקעה הגדולה באפריקה כנאיבית, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים, בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דבריהרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים". בשנת 1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.
גולדה "במטבחון"
עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, משה דיין, ופנחס ספיר. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראש ממשלה מטעמה. מאיר החלה לכהן כראש ממשלת ישראל ב-17.03.69 במשך 5 שנים. עד היום היא האשה היחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והייתה גם השלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירה דמוקרטית ולא בגלל שיוך משפחתי/ למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמניסטית והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה. רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מינה. יצחק מאיר לוין, נציג אגו"י אמר בכנסת: "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אשה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים". בתקופת כהונתה בראשות הממשלה נעשו נסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא; דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה. בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר תשומת לב לשכבות המצוקה. זכורה אמירתה בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת "הפנתרים השחורים": הם אינם בחורים נחמדים (13.04.71). היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.
מלחמת יום הכיפורים באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר, שהצטיירה בדמות אם יהודייה המגוננת על ילדיה. דומה היה שאין עוררין על מעמדה ושהיא עתידה, אם תרצה, להנהיג את המדינה עוד שנים, אולם העניינים התנהלו בצורה שונה מהצפוי. באוקטובר 1973 תקפו מצרים וסוריה את ישראל, במלחמת יום הכיפורים, שהייתה קשה במיוחד עקב תנאי פתיחה גרועים שנבעו מההפתעה שנגרמה לצה"ל. לאורך כל החודשים שקדמו למלחמה זרם מידע על הכנות צבאיות של הסורים והמצרים; אף על פי כן היה המודיעין עקבי בהערכתו: "הסבירות למלחמה נמוכה". הערכה זו השתנתה רק בלילה שקדם למלחמה. יש הטוענים כי גולדה הוזהרה לפני המלחמה על ידי המלך חוסיין, בפגישה שהתקיימה כחודש לפני פרוץ המלחמה; בחדר האירוח של מתקן המוסד בגלילות נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולו קידר, מזכירתה של מאיר. השיחה צולמה בטלוויזיה במעגל סגור והוקרנה על מסך בחדר סמוך, שם היו המזכיר הצבאי, תא"ל ישראל ליאור, וקצינים אחדים. את טעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה", ראתה גולדה מאיר בהחלטתה שלא לקרוא לגיוס מילואים כללי בערב יום כיפור, זאת בהסתמך על חוות דעתם של אנשי ביטחון מובהקים כמשה דיין וחיים בר לב. המילואים גויסו לבסוף ביום כיפור עצמו, שעות לפני המלחמה, בהחלטה שלה שהתקבלה כנגד דעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות, ובתמיכת הרמטכ"ל דוד אלעזר. הכורח להכריע בין שתי דעות מנוגדות של אנשי ביטחון בשעה הגורלית הבעית אותה, אולם בדיעבד הייתה החלטתה אחת ההחלטות הנכונות והחשובות ביותר שהתקבלו במהלך המלחמה. מנגד סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. ועדת אגרנט – ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לשם חקירת מחדל מלחמת יום הכיפורים – קבעה כי בניגוד לבכירים אחרים, ראש הממשלה פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות.
חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך ב-11.04.74 נאלצה להתפטר, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השנייה, בעקבות פעילות תנועות המחאה, שמחאתן התגברה עם פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט והחלטתה של גולדה להפקיד את תיק הביטחון שוב בידי דיין. לאחר פרישתה עברה להתגורר בקיבוץ רביבים, שבו חיה בִּתה. היא חייתה ברביבים עד ליום מותה: סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. היא נפטרה בליל שבת 08.12.78 ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. נעלי גולדה |
