הראשונה והשניה
הקליפה שלה כל כך קשה, שכל מי שמכיר אותה חושב שהיא הכי חזקה בעולם. אבל בפנים - חמאה. כאילו מדובר בשני אנשים שכל קשר ביניהם לא הגיוני. תאומים כבר אמרתי? במזל. הראשונה לוחמת ללא חת. מנהלת בתוכה חדר מצב בו מתרגלים סיטואציות שעבור אחרת היו אולי בלתי אפשריות. אבל עבור הראשונה, הן מלחמת החיים והיא מתכוונת לנצח בהן בגדול. בכל יום מציבה יעד חדש לכיבוש. צופה דרך המטרה ומכוונת ללא סנטימנטים. לא מעניין מה מימין או משמאל - מכוונת ישר בלי שום כוונה להחטיא. השניה נעה באיטיות, slow motion. לא בטוחה במקום שלה בעולם הזה. לצחצח שיניים, לשטוף את הפנים, ללכת לעבודה, לא לשכוח להתקשר להזכיר לו לקחת את כל הכדורים - שיהיה לה בריא! נשיקות, שלום שלום, שיהיה יום טוב לכולם. היא משוכנעת שהתחילה במסלול הנכון אך לא יכולה להצביע על המקום בו חל השינוי, בו התחילה לחיות "לפי הספר", לעשות "מה שצריך". כשהיתה קטנה, גרה אצל סבתא. מין סבתא-אמא כזאת שטבועה לה בדפנות של הלב וזורמת לה בדם. לא זוכרת בבירור אם לימדה אותה לעשות " מה שצריך" או "מה שרצתה". הראשונה קמה בבוקר, חמישים קמ"ש משכיבה לישיבה. הסידור ביד, בדרך למטה במדרגות - ברכות השחר:" יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך, ה` צורי וגואלי" - מטעינה את עצמה באנרגיה האלוהית, קצת כמו הנייד שלה שמטעין את עצמו בשקע שבקיר. השלב הבא, אינטרנט, חדשות, שותה בצמא עוד ועוד, חייבת להיות מעודכנת, לפני כולם. לוחמת אמיתית צריכה לתכנן את הצעדים ולהשתמש בגורם ההפתעה. צריכה לדעת ראשונה. בודקת הודעות - כל ההזויים ששולחים לה מיילים בשעות הקטנות של הלילה, שעות בהן העיניים ישנות אבל הנשמה חייבת לבדוק, אולי מסתתר על המסך המשהו הזה שישנה לה את החיים. כבר מאוחר. נשיקות לילדים, בוקר טוב! כריכים טריים בטעם תבלין האהבה הגדולה שלה. השלושה האלה הם חוליות השפיות היחידות שמחזיקות לה את עמוד השידרה. שלוש פעמים שוקו, פעם קפה, את מנת הקופאין שלה היא כבר תישתה במשרד והיא כבר מחכה בתחנה. השניה מנהלת בחברה, לבושה בחליפה ותיק מנהלים. אף אחד לא יחשוד שמתחת, הדברים לא כל כך מודבקים היטב. קצת איפור - סולידי, נעליים ולעבודה. הראשונה - הכל פתוח, אין מה להסתיר, חשוף, חצוף, שכולם יראו. צבעי מלחמה, חליפות מפתות את האויב. האויב? המושיע? מי זה שמחכה בחוץ? היא מוכנה. פורצת החוצה ואף אחד לא יכול להישאר אדיש. היא יודעת לגרום לכולם לסובב את הראש אחורנית, לא להוריד ממנה את העיניים. השניה מתישבת באוטובוס, העיניים עדיין לא פקוחות לרווחה, המחשבות שלה מתרוצצות בראש, לא היתה מתנגדת לישון עוד קצת. לא ממש באנרגיות של עבודה ועמידה ביעדים. הראשונה עולה לפני כולם, מתישבת ישר מאחורי הנהג - קרוב למוזיקה, מול המראה. מוציאה את היומן, כותבת וכותבת - שלא יברח שום רסיס מידע לצדדים, ממקדת ורושמת, שהכל יהיה בכתב, שכל ניצחון, קטן כגדול, יהיה מתועד, שלא תגידו שלא אמרה לכם קודם. היא הולכת לכבוש היום את היעד, או לפחות להגיע הכי קרוב אליו, לא חשוב מה המחיר. השניה מוטרדת מהחשבונות, מהבנקים, ככה זה אצל כולם, כנראה שכך צריך. תהיי אמא למופת, אשה זהב, מבשלת במטבח, זונה במיטה, תעבדי, תקבלי משכורת ותשתקי. הקמטים זה כמו אצל כולם - שלא יטרידו אותך. הראשונה בטוחה שהקמטים הם מהצחוק - מהמקצוע. זאת לא באמת היא שנמצאת בתוך הגוף הזה. היא נשארה שם, שני עשורים אחורנית. הנשמה שלה נדבקה ולא רוצה לזוז. לעשות רק מה שרוצים. אשה שעושה מה שהלב שלה אומר, אשה השלמה עם עצמה - רק כך תוכל להיות הכי טובה שבעולם, לה ולכל היקרים לה. רק אם תהיה מפוקסת, ממוקדת ושמחה - אושר גדול! השניה לפעמים נשברת, אין שריון, הכל מתפרק, חוליות חוליות על הריצפה, שטופות בדמעות המלוחות שלה. היא עומדת שם לבד, מתכופפת לאסוף אותן אחת אחת ולבנות את עצמה מחדש. היא אוהבת, מחבקת, מתגברת לאט לאט, לומדת לגעת, לנשק, לעטוף. הראשונה - הכי חזקה, מנצחת. מרגישה פתאום שהקליפה מתרככת, נושרת כמו נשל של נחש. היא מנסה להחזיק חזק, אך ללא הועיל. בטוחה בדרך שלה, היא עדיין מאמינה שבמבט אחורנית, לא היתה עושה שום דבר אחרת ממה שעשתה. מאמינה בכוח, באנרגיות. השניה רוצה להיות קצת יותר חזקה. הראשונה מחפשת מקום להוריד בו את השריון, להניח בצד, זה קצת כבד, לפחות לזמן קצר. הגבולות מטושטשים קצת. הראשונה? השניה? חזקה? חלשה? מה שצריך? מה שרוצה? הן נוגעות האחת בשניה ברכות, מסתכלות בעיניים. הן כבר מכירות, אפילו נלחמו פעם האחת בשניה. הראשונה משכיבה את השניה על המיטה ומכסה אותה בעדינות. היא צועדת קדימה ומביטה בעצמה במראה... אם תניח לרגע את המלחמות על המדף ותחשוב לעצמה: כל מה שהיא צריכה בחיים זה חיבוק. חזק כזה, מוחץ, אמיתי. כזה שיחבר אותה עם השניה ויתן לה להרגיש את החום הזה והאהבה שאף פעם לא היו לשתיהן. שמור לי עליהן שלא ישברו. תחבק אותן חזק, בבקשה! הן צריכות את זה כמו אויר לנשימה. זה הדבר היחידי שיגרום להן לנצח.
שמלת מלמלה מול שריון קשקשים
פעם חשבה שהראשונה מביניהן היא החזקה, השורדת, המחליטה...והשניה הסתובבה לה מתחת לרגליים, מין פארווה כזאת, לא בשר לא חלב,חלשה כזאת, מהססת... הכח מול החולשה, האסרטיביות מול הרכרוכיות, החליפה המחויטת מול הטרנינג המסמורטט, עטופת הרחמים העצמיים מול המולטי אורגזמית חסרת המעצורים המוצאת עצמה כל הזמן עפה באויר. ועכשיו...הכל שונה. העבודה שעשתה, שינתה את היוצרות. השינוי הפיזי, החולי, שהיום היא יודעת שהוא הכי מבורך שקרה לה אי פעם, הביא את שתיהן למקום בו הכי היו רוצות להיות מאז ומתמיד. ואין יותר שמלות מלמלה מול שריון קשקשים... והשניה...כבר שכחה מזמן תחושתה של חולשה... מודעת לכך שתמיד הן יהיו שתיים ותמיד יהיה שוני, יחד עם זאת, שתיים נהדרות כאלה...מזל תאומות שהסירו מעליהן כל תחושה תהומית...הכי דומות שהיו אי פעם... צימחה לה כנפיים, השנייה, שקופות כאלה...וקיבלה על עצמה את תפקיד הצמודה, השומרת, הלוחשת באוזן...אם פעם היה זה העורב השחור המעצבן הזה, שהיה מכשיל, מפיל ומשפיל, מבכה ומדכא...היום זו היא, השניה, מתגנדרת לה בשמלת הפייה הטובה, סוג של guardian angel מבורך כזה...עם החיוך העדין שלה,עם המזג הנוח והשקול...עומדת לה שם יציבה, על הכתף החסונה של הראשונה, מעודדת, מזכירה, מחממת, כל כך תורמת וכל כך חלק ממנה, גורמת לה להיות הכי חזקה בעולם. והן כל כך דומות בפעם הזאת. כל כך קרובות. אם פעם היתה נגררת ונשרכת אחריה, מתבשמת באדים המשכרים של הראשונה,הרי שהיום היא חלק ממנה...ניראות שתיהן כמו אשה וחצי, כמעט התאחדו לחלוטין, זו בתוך זו...וזו בתוך זו... עומדת הראשונה מול המראה וזו השניה, מקפצת מולה מצד לצד, פעם מסתירה את הלבן בקצוות השיער ופעם את קמטי הזמן בצדדים של העיניים, פעם פורשת ידיה לצדדים כדי שלא תרגיש את הקילוגרמים המיותרים ופעם מותחת בעדינות את חוטי הזהב הדקים עליהם תלויות השפתיים, מותחת אותן לצדדים, כדי שתמיד תהיה מחייכת... ודווקא היא, השניה, היתה זו שלימדה את הראשונה לנער את כל הביקורת, לסנן את הרעל, לספוג אל עצמה רק דברים טובים, לעשות כשפים...הרי רק בזכותה, בזכות השניה המחוזקת הזאת, שלמדה כל כך הרבה מהראשונה, הצליחה זו האחרונה להשיג את האושר בחיים. לימדה אותה לעמוד שם שעות ארוכות מול המראה, להביט לעצמה לעומק ולדעת שגם אם התבגרה קצת, גם אם נתן בה הזמן את אותותיו, גם אם ניכרו בה תלאות החיים, היא עדיין הכי יפה, הכי סקסית ושופעת אור, הכי בטוחה, הכי מיוחדת שאפשר, הכי מתובלת. בעיקר לימדה אותה ליישם על עצמה את כל מה שספגה ורצתה לאמץ כל השנים...לא לבטל את עצמה לעולם, לא לתת את כל כולה לאיש, לדעת להעניק ולקבל ללא תנאי, לאהוב ולא להתאהב, להתגעגע מבלי לאבד שליטה, לדעת להישאר במקום בו הכי טוב וכשלא נוח יותר - לעזוב, בלי פשרות...לקבל את החיבוק באהבה ולדעת לחבק בחזרה כל כך חזק, עד שתשמע בו את פעימות הלב... למדה לכבד את כל מי שסביבה וללמד זכות. להיות טובה. ובכך הפכה עצמה להכי מכובדת בעולם, הכי שלמה עם עצמה והאושר הוא כל כך גדול. לימדה אותה שכל כך יכולה להיות עם עצמה, תמיד, שלמה ומרוצה...הבינה שאין דבר בעולם שהיא פוחדת ממנו או משימה שלא תוכל לעמוד בה, אין מצב שיהיה משהו שלא תוכל לעשות... עם הנתינה, הקבלה והכבוד הזה, הן יודעות שתיהן שתמיד ישארו מחובקות וחזקות, שבעות ומחוייכות, כי ידעו להעניק לעצמן את האושר הגדול ביותר, את החוזק והחיבור הזה, את הידיעה שלנצח נצחים הן הראשונה בשביל השניה והשניה בשביל הראשונה...תמיד במקום הטוב ביותר עבורן... והבטיחו לעצמן שאם יתהפך המקום ולא יהיה טוב יותר...וגם אם יכאב קצת בלב...יאחזו זו בזו ויעברו משם, ללא פשרות, למקום הטוב ביותר עבורן באותו הזמן...בלי היסוס, ללא ספקות, בחיוך...כי הרי זה הכי מגיע להן בעולם...
מולטי מכושפת מול כפיות
עכשיו הן באותו גובה. שתיהן. כבר לא חזקה יותר, חלשה יותר, בולטת יותר, שקופה יותר. עוצמתיות במידה שווה. בכל זאת שונות כל כך שיחד מרכיבות שלמות. וזה כבר לא שאחת מדברת והשניה שותקת, האחת בוכה והשניה צוחקת, האחת מרכיבה כשהשניה מתפרקת. עכשיו שתיהן באומץ. בהעזה. שלמות עם עצמן. כל אחת עם הדרך שלה, עם המחצית הזוהרת שלה ביישות השלמה הזאת. הראשונה - שמש. אש פורצת לה מכל נים בנפרד וצובעת אותה אדום, לבה, הר געש. בשיער, בבגדים, בארגמן של השפתיים. סימפוניה של ברק אדום, כתום, ורוד - מדורה של אנרגיה. לא נגמרת לעולם. השניה - סולידית. צבעים חמים, יחד עם זאת - ברוך. לאט. סוג של שקיפות דהויה . אפור, שחור, כחול ים - קלאסה. שיקול דעת הוא לא מילה גסה. מזדהה. נזכרת בעצמה ממש לא מזמן, כשעוד היתה חלשה, כשהפסידה. היום היא מנצחת בגדול. ענקית מהחיים.יודעת מה הסבירה לה הראשונה כשהיתה זקוקה לעזרתה. מעבירה את כל התורה הזאת בחכמה, בהבנה, מתוך נסיון עצמי עשיר ומצליחה. כולם יודעים שהיא חכמה. מחזיקים ממנה והיא מרגישה עם זה על גג העולם. הראשונה - חדה! כולם חפצים לשמוע את דעתה. עומדים בתור. וכשמתחילה בשצף הזה, זה לא מסתיים. מילים כמו חיצים. ממוקדות, מדויקות, פוגעות במטרה, אמיתיות, נכונות. כשמקשיבים לה יודעים שמה שאמרה זה הכי נכון שיש. מעטים היכולים לאמץ ולבצע, ללמוד מהטעויות שלה, לזכות ביוקרה. תעוזה רבה נדרשת כדי להיכנס לה לנעליים, להנות באמת מהשנינות והנסיון. ליישם. באהבה מלמדת איך לחיות את הבלתי אפשרי. השניה - חושבת. מתעוררת בבוקר יחד עם הראשונה, רק יותר לאט. קפה ראשון של בוקר, כריכים לבית הספר לילדים, גבינה צהובה, חביתה. כל אחד בדיוק כמו שהוא אוהב. סלט ירוק קטן קטן, פטרוזיליה קצוצה, במידה הנכונה, כדי שיהיה לו טעים. גוררת את הראשונה , כמעט בכוח, מהמיילים של הבוקר, מהמסך של המחשב. מאוחר. צריך להגיע לעבודה. ואם פעם היתה בוכה יותר, שטופה עצב וייאוש, הרי היום - היא מחייכת. בריא לה החיוך הזה. צובע לה את הפנים. אמנם לא אדומה כמו הראשונה, אך ללא ספק - מוארת. משמח אותה לחייך. מצליחה להנות מזה בכל פעם מחדש. מחייכת. והראשונה - צוחקת! צחוק מלא. בריא. כזה שמותח את חוטי הזהב בנשמה, אלה שמכוונים את השפתיים לצחוק המרפא הזה. ללא ספק, הכי מצחיקה שיש. הראשונה - יוצאת מאמבטיית קצף שמצננת במיקצת את הבעירה שבגוף. מצפה את גופה בקרם פאצ'ולי, ניחוח משכר של תשוקה. מוזיקה רועשת , שתטעין לה את הגוף הרדום משהו. קפה חזק. מגורען. אדום - בבגדים! שחור - בעיניים! אש - בשיער! מוכנה לצאת החוצה.לפרוץ כמו חץ שנורה מהקשת אל השיגרה של היום. זה יהיה יום מפתיע באופן מיוחד. החליטה. מביטות בעצמן במראה. שתיהן. מרוצות. כל כך מרוצות. מאוהבות בכל קמט, בכל סנטימטר של צלוליטיס, בכל שערה לבנה שמבצבצת בצדדים. כל אלה מרכיבים את הדמות הזאת במראה שעשויה משתיהן. הרוויחו אותה ביושר. קורי אמש עוד ניכרים בשתיהן. השניה הגיעה בערב. מתחילה לארגן את סיום השיגרה של עוד יום. חוויות מהעבודה, ארוחת ערב, קצת אקטואליה מול הטלויזיה, עידכונים. לוקחת אותו למיטה. מקלחת. סבון משובח. מושחת כל חלק בגוף בקרם של דבש ווניל. עדין. בתולי משהו. מחבקת אותו בסוף היום, מתחת לשמיכה. מלטפת לו את העור כשהוא מענג אותה וגורם לה שוב לחייך. מרגישה אותו גדל בתוכה, מתחבר לה עם הגוף, ריקמה בריקמה. שומעת אותו נאנח, גונח, נהנה. לאט לאט מרגישה את הרעידות שמציפות אותה. הנאה צרופה. הרבה פעמים גומרים יחד. נרדמים מחובקים. כפיות. מתעוררת בבוקר עם שלווה שמלווה אותה ומעבירה לה את היום בכייף. קצת זיכרון מתוק, יחד עם זאת - לא ברמה שמעסיקה אותה כל הזמן. הראשונה - כל כולה מולטי אורגזמה מכושפת. מחוסמת. מקוסמת . מלשון קסמים. ללא געגוע, נטולת סנטימנטים. אוקסימורון הזוי של קשיחות וקור הכי חמים בעולם. רותחים. חום מתפשט כזה. בכל הגוף. הרבה מוצאים בה פארטנר לשיתוף. לשיחה. כמו שיחת גברים. מנוטרלת. מתענגת מההנאה, נהנית מהעונג. פיזי. גשמי. גופני. הגוף שלה ושלו. צמרמורת. כבר שמביטה לו בעיניים, נרטבת כולה, מאבדת שליטה. כולה שטופה ברטיבות התשוקה. מזככת לה את מעיין הערגה השופע. רטיבות היין הקר צובעת לה את הלחיים. אדום - ממש כמוה! אש! משחק בה. משחקי שליטה. חושך ואור. קור וחום. אדון שהכתיר אותה לקיסרית הסקס שלו. מחליט מתי נעים לה, מתי כואב לה. מטריף אותה ויודע בעצם שלמעשה זו היא היחידה שקובעת. אחראי לה על האורגזמות. עוד אחת ועוד אחת ועוד. עד שיחליט שדי. טועמת אותו, מלקקת אותו, גומעת. הוא הקינוח שלה. גורמה. משובח. לא מפסיק ללחוש לה כמה נדירה, כמה שלו, כמה ממיסה אותו וזורעת בו טירוף. והיא? הראשונה? קונצ'רטו לדציבלים על אנושיים. ערגה מתפרצת בלתי נרגעת. לא שבעה ממנו אף פעם. ושניהם כמו התנתקו כבר מזמן מהעולם הזה, שטופי זיעה מתקתקה, דביקים מהקצפת של התותים. מרחפים להם שם באימפריית הסקס, בספירה הכי עליונה. פנטזיה קסומה, מכושפת, כמעט דמיונית, יחד עם זאת, מציאותית לגמרי. מעוררת קינאה. חמה. תוססת. מושלמת. כל כך גאה בעצמה שמצליחה להכיל את שתיהן, שהפסיקו לריב, להילחם, לבכות, להצטער, ליפול... והיום...שתיהן הכי גבוהות בעולם. משלימות הראשונה את השניה, השניה את הראשונה, מתגלגלות מצחוק. מאושרות גם כשקשה. אוהבות כל כך. הן הרי יודעות שזה שתיהן יחד, מחוברות, בהרמוניה מושלמת. עצם זה שהן מפרות אחת את השניה, נותן להן את הפתרון האולטימטיבי, הנכון ביותר, לכל בעיה בעולם. הופך אותן לבלתי מנוצחות.
|